מנכ"לית המועצה המקומית חורה, שירה אוחנה, רק בת 34, מודעת לאתגר הענק המונח על כתפיה: לחולל בחורה שינוי עמוק דרך הורדת שיעור האבטלה, הפחתת הפשיעה הפלילית ושיכוך הרגשות הלאומניים, שינוי תדמית המועצה המקומית והבטחת עתיד טוב יותר לתושביה. היא נכנסה לתפקידה לפני פחות משנה, וכבר מכוונת לשינוי יסודי באווירה ביישוב: "בחורה פועלות היום סיירות אזרחים שמסתובבות בשכונות ומטפלות במה שדורש טיפול עוד לפני שזה מגיע לרשויות", היא אומרת. "ככה הקהילה תיאבק בעצמה בעשבים השוטים שלא מסתדרים עם הסיפור של עצמה עליה. הרעיון הוא שהגוף של חורה יתקוף בעצמו את מה שלא מועיל לשגשוג שלו".
על החסמים וההבדלים התרבותיים אומרת אוחנה: "אני מבינה את החברה השמרנית ומעריכה אותה. החברה הליברלית הלכה רחוק מדי בניסיון לחזק את הפרט על חשבון כל דבר אחר, ויש בחורה הרבה דברים שאני מעריכה ומנסה ללמוד מהם. מצד שני, דרוש איזון. המשפחה היא הבסיס הכמעט בלעדי היום לקבלת ההחלטות כאן. אני מקווה שיהיו פה יותר אנשים שהם דוגמה ל'גם וגם', שגם מממשים את הרצון שלהם והם גם חלק מהמשפחה. יש לי אהדה אינהרנטית למסורת ולערכי משפחה, והרבה פעמים אני פוגשת כאן נשים שמזכירות לי את סבתא שלי. אז יש לי חיבור טבעי, ואפילו בלי להתאמץ אני מרגישה חלק מהמקום, ומצד שני לפעמים אני מרגישה שאולי מי שמדבר איתי מנסה לומר משהו אחר שאני לא מזהה. אני עדיין עובדת על זה. אז גם אם כל הפגישות מתנהלות בעברית, אני מנסה ללמוד ערבית כדי להכיר את מי שמסביבי".
עד שמונתה למנכ"לית המועצה הייתה אוחנה סמנכ"לית אסטרטגיה ופיתוח ארגוני ב"שותפויות אדמונד דה־רוטשילד", וליוותה רשויות מקומיות בתהליכי פיתוח הון אנושי ואסטרטגיה. "הבנתי שאני רוצה להיות בכיסא של המנכ"לים שליוויתי", היא אומרת.
"היו המון אנשים שדאגו לביטחון האישי שלי. אמרו לי שזה תפקיד לא קל ואולי אפילו מסוכן. פגשתי עשרות אנשים בממשלה ובחברה האזרחית שעובדים עם חורה, שאלתי אותם על המקום הזה, וחלקם אמרו לי 'אל תכניסי את עצמך לכאב ראש הזה'. אבל רבים גם אמרו שיש כאן רשות מתפקדת באופן יחסי. 'חורה היא הרצליה פיתוח של הבדואים', אמר לי מישהו".
אם הסיפור על אישה ששם משפחתה אוחנה שבאה "להציל" יישוב בדרום נשמע לכם מוכר, זה בסדר גמור: אוחנה היא אחותה הצעירה של טל אוחנה, ראש המועצה המקומית ירוחם. "טל תמכה מאוד", אומרת אוחנה. "פעם בכמה שבועות היא אומרת לי 'בא לי לעשות איתך את התפקיד הזה מרוב שהוא מעניין'. גם בן הזוג מיד קלט שאני בעניין ותמך מאוד. מצד שני היו גם קולות מודאגים במשפחה. אמא אמרה: 'מה את צריכה כל כך הרבה שעות על הכביש?'"
אחד הרגעים המעצבים הראשונים שלה בתפקיד היה בערב יום כיפור. "הייתה פה סגירת חשבונות של סכסוך ארוך ימים בין שתי משפחות. מישהו שנרצח, ואחרי רצח כזה בדרך כלל יש פרוטוקול ידוע מראש: המשפחה של הנפגע מגיעה לשרוף את הבית של הפוגע. זה קורה תמיד, כולנו ידענו את זה. ההלוויה התקיימה בצהריים, וסוכם שהמשטרה תישאר פה בנוכחות מוגברת בלילה. אבל בלילה קיבלתי הודעות שיש יריות בלתי פוסקות ביישוב, ולא הצלחתי לתפוס אף אחד מהמשטרה. למחרת החג אמרתי לראש המועצה שזה חמור שאף אחד מהמשטרה לא היה פה, וביקשתי שנזמין את מפקד תחנת עיירות כדי שייתן לנו תשובות.
"ראש המועצה אמר לי, 'אני לא חושב שהוא יבוא'. אמרתי לו שמישהו נרצח, וזו האחריות שלו. גם צה"ל לא מפסיק לעבוד ביום כיפור. הזמנו את מפקד תחנת עיירות, והוא אמר לנו שהוא כבר כמה שנים בתפקיד ומעולם לא הזמינו אותו לחורה. חוסר האמון בין שני הצדדים עמוק עד כדי כך שלקח זמן להבין שרבים מהכשלים שאנחנו מתמודדים איתם הם לא כי מישהו רע בצד השני, אלא באמת כי יש חוסר שיתוף פעולה, והמון פעמים דרוש הגשר שיגיד מה הדבר ההגיוני לעשות".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (יום ו') במגזין דיוקן במקור ראשון
