בדור האחרון מוכר היטב סיפורו של רב־סרן רועי קליין ז"ל שלאחר מותו הוענק לו עיטור העוז על מעשהו. קדם לו נתן אלבז, חייל גבעתי שנפל בדרך דומה בשנת 1954. במהלך משימה שגרתית ולאחר מותו ניתן לו צל"ש, שהומר בהמשך לעיטור המופת.
את שמו של סגן דב גינזבורג ז"ל, לעומת זאת, איש כמעט אינו מכיר, אף שנסיבות מותו היו דומות מאוד. בי"ז בתמוז תשי"ג, 30 ביוני 1953, יצאה המחלקה של גינזבורג לאימון סמוך לקיבוץ שדה־בוקר. כשהקצין הצעיר הבין שאחד הרימונים עומד להתפוצץ בשל תקלה, הוא הטיל את עצמו על הרימון וכך מצא את מותו. בעיתון מעריב פורסמה למחרת ידיעה שכותרתה: "סגן בצה"ל מסר נפשו והציל חיי עשרה מפקודיו". בעיתון אחר הייתה הכותרת: "מעשה גבורה עילאי של איש אלטלנה". ובכל זאת, גינזבורג לא זכה להוקרה מצה"ל על גבורתו והקרבתו. עיטור לא ניתן לו, וסיפורו היוצא דופן לא נכנס לסדרות החינוך ולמור"קים. רק כעת, בחלוף שבעים שנה, נעשה ניסיון לעשות עמו צדק היסטורי.
ההתעניינות המחודשת בסיפורו הטרגי של גינזבורג החלה לפני כשנה וחצי בחדר האוכל של שדה־בוקר. אביבה פופר, ארכיונאית הקיבוץ, ניגשה אל החבר רזי יהל, מח"ט במילואים לשעבר ובעל תואר שני בהיסטוריה, וסיפרה לו שבראיונות עם ותיקי המקום היא שמעה מאחד מהם על מות הגבורה של קצין הנח"ל בשטח האימונים הסמוך, שהפך מאז לאדמת הקיבוץ. פופר השיגה את תמונתו של גינזבורג וכמה פרטים נוספים, והפקידה את המשך הטיפול בפרשה בידי יהל. יהל התחקה לא רק אחר נסיבות מותו של גינזבורג אלא גם אחר סיפור חייו, וגילה דמות מרשימה של לוחם שהתבלט מגיל צעיר בנחישותו ובאומץ ליבו. ככל שהעמיק בפרשה, כך גמלה בו ההחלטה לא לוותר ולעשות ככל יכולתו שדמותו של גינזבורג ונסיבות מותו יהפכו לנחלת הכלל. "אין התיישנות למעשי גבורה", הוא אומר.
בגיל 14 דב כבר הצטרף לאצ"ל ובגיל 15 עלה על האונייה "אלטלנה" אבל כשהתחולל הקרב הגדול מול תל־אביב גינזבורג כבר לא היה עליה. הוא ירד מאלטלנה לפני כן, כשעגנה בחוף כפר־ויתקין, ונשלח לחברת הנוער בקיבוץ תל־יוסף. שלושה חודשים לפני שהגיע לגיל גיוס רשמי, התגייס גינזבורג כחייל בודד לגדוד 904 של חטיבת הנח"ל. דני מט, מפקד הפלוגה שלו שם ולימים אלוף בצה"ל, הגדיר את גינזבורג כ"מפקד המחלקה הטוב ביותר שהיה אי פעם בנח"ל".
כשרזי יהל ניסה להתחקות אחר סיפורו של גינזבורג, הוא גילה עד מהרה שצה"ל ומשרד הביטחון לא הכירו מעולם בגבורתו העילאית.
באמצעות אגף המשפחות במשרד הביטחון והיחידה לקשר עם משפחות שכולות בחו"ל, הגיע יהל אל אחיו הצעיר של דב, סול גינזבורג – היום בן 86, תושב ארה"ב. "כשפניתי אל סול ואל אשתו נינה והסברתי מי אני, הם פרצו בבכי ולא היו מסוגלים לדבר. הבנתי מהם שהחיילים בשטח סיפרו להם על גבורתו של דב. הם רצו מאוד שהמעשה שלו יוכר, אבל למרות בקשותיהם הצבא מעולם לא העביר להם מסמך רשמי על פרטי נפילתו".
יהל, חוקר בנשמתו, החליט לערוך בעצמו תחקיר מסודר. בעזרת ארכיון הקיבוץ הוא הצליח להגיע לחייל שהיה לצידו של גינזבורג באותן דקות גורליות, ולקיים איתו שחזור של התקרית במקום התרחשותה, כשני קילומטרים מהקיבוץ. "אני לא זוכר כלום ממלחמת ההתשה, המלחמה הראשונה שהשתתפתי בה", אומר יהל, "אבל האיש הזה, חיים פרחי – כנראה עד הראייה היחידי שעדיין בחיים – זוכר היטב את האירוע שהתרחש לפני שבעים שנה".
הרימונים שדב היה זורק נועדו לדרבן אותנו", מספר פרחי. "בתרגיל הוא ראה שהשורה כבר התיישרה להסתערות, והחליט משום מה להחזיר את הרימון לכיס, אחרי שכבר הוציא את הנצרה. ואז המנוף של הרימון קפץ. דב ידע כמה זמן נותר לו כדי להציל את החבר'ה. הוא צעק לשאר הכוח 'חדל', רץ קדימה כשלושה מטרים ונשכב עם הבטן על הרימון. הייתי סמוך לו, במרחק שבעה או שמונה מטרים, ואני מאמין שהוא מנע ממני פציעה קשה, אם לא יותר מזה.
"היה שם גם מ"פ בסביבה, ומיד אחרי הפיצוץ קיפלו אותנו ואמרו לנו ללכת הצידה. אחר כך הגיעה קבוצה של מצ"ח לחקור. בימים ההם היה מקובל בצבא לטאטא את הכול במהירות. הם לא שאלו אותנו שאלות, ואני לא יודע לאילו מסקנות הם הגיעו ומה כתבו בדו"ח, אני רק יודע מה אני ראיתי – איש גיבור שהציל את חייליו".
מצה"ל נמסר בתגובה כי לאחר בירור הוחלט שאין אפשרות לערוך בדיקה מעמיקה באשר למתן צל״ש או עיטור ללוחם שנפל לפני כשבעים שנה, משום ש"חלוף הזמן הרב מקשה על היכולת לבחון את המקרה".
הריאיון המלא יפורסם מחר במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
