תושבי בנימין אינם רגילים לראות את מתחם תחנת הדלק מתחת ליישוב עלי דומם וקודר כמו בימים האחרונים. בעקבות רצח ארבעה יהודים ביום שלישי השבוע, המקום, שמהווה נקודת מפגש צבעונית ושוקקת ומארח בין כתליו קהל מגוון, הפך לשומם. בסניף הפופולרי של "חומוס אליהו" האורות היו כבויים. הדלתות שפתוחות תמיד לרווחה היו סגורות, והכיסאות והשולחנות מקופלים.
ביום רביעי, בבוקר שאחרי הפיגוע, בעלי המסעדה אביעד גזבר ואיתי יעקב עברו מהלוויה להלוויה, הסתובבו בין בתי החולים כדי לבקר את לקוחותיהם ועובדיהם שהפכו יעד וקורבן למחבלים. אחרי ההלוויות הגיעו למקום מאות בני נוער שביקשו לחלוק את הכאב זה עם זה. מעגלי שירה ושיעורי תורה התארגנו מחוץ למסעדה הסגורה.
מהי בעצם האמירה של המקום הזה מבחינתכם?
"כהתיישבות יהודית", מסביר אביעד, "אנחנו נמצאים היום רק על הגבעות, בערים בצורות וביישובים מוגנים בהרים. רצינו להביא שינוי, להיות למטה, על הכביש. אנחנו לא צריכים להיות רק בפסגות הרכס, אלא למטה, על הציר. השטח הזה שלנו. אנחנו חייבים להפסיק את השיח הגלותי הזה של התיישבות בנקודות בהרים.
"לא הגיוני שאנחנו הראשונים שחשבנו לתפוס את השטח שלמטה סמוך לציר, ואף אחד אחר לא התחיל את זה קודם. איך זה לא מובן מאליו שאנחנו נמצאים על הציר? למה זה צריך להיות דבר מהפכני או פורץ דרך? ציר 60 הוא ציר מרכזי מאוד, ואנחנו חייבים להיות גם עליו. אז אולי ותיקי השבט יגידו לנו מי בכלל חלם שיהיו בהתיישבות יותר ממאה משפחות. זה נכון, אבל היום צריך לחשוב אחרת, כמו משוגעים".
הטלטלה שעבר העסק שבניהולו, אומר אביעד, לא תרפה את ידיו. "גם אחרי הפיגוע הזה לא צריך לחשוב אם להפסיק", הוא אומר. "להפך, אנחנו נמשיך, נבנה עוד אלף חנויות, נהיה עוד יותר בשטח. כשמדברים על תקופות כמו הקמת המדינה והחלוציות, יש התרגשות גדולה מהדמות של הצבר, יליד הארץ שהתחיל לדבר בחוצפה. מספרים על זה בסוג של הערצה. הצבריות הזאת צריכה לקבל זריקת טירוף, צריך לחדש ולרענן אותה. למה אנחנו צריכים להיות מנומסים בחשיבה שלנו? זה לא הגיוני. אנחנו כמו אישה מוכה, ילד כאפות. הערבים מסתובבים איפה שהם רוצים, ביו"ש, בתל־אביב. זו הפקרות. אם מישהו היה נכנס לבית שלך וישן במיטה של הבת שלך, היית אומר לו לעוף מיד. אבל ברמה הלאומית זה נהיה סוג של הגיוני".
"גם ההקמה של המקום הזה על הציר, באה להגיד 'בואו נהיה קצת חצופים'. כשעשינו את זה אנשים אמרו 'וואו, איזה מהלך התיישבותי מרהיב'. אבל לא הגיוני שזה מרשים, זה צריך להיות מובן מאליו, וצריכות להיות עוד ירידות כאלה לשטח. צריך לחשוב כל הזמן בצורה טהורה, ישראלית, צברית. למה מאיר הר־ציון היה מסתובב כמובן מאליו בכל רחבי הארץ ואנחנו לא? היום אנשים חושבים פעמיים לפני שהם נוסעים לירושלים ועולים לכותל. זה לא צריך להיות ככה".
השניים אינם מתלהמים, אך בהחלט מפגינים נחישות ודבקות במטרה. "אגיד לך משהו שמנחה אותי עכשיו כשאנחנו חווים את האירוע הזה, שהוא בהחלט כואב ולא קל לאף אחד", אומר איתי. "בסופו של דבר אנחנו מתמודדים פה עם טרור. לטרור יש תפקיד אחד, והוא להשליט פחד. ברור שאנחנו עושים ניהול סיכונים והערכות. אבל אם נתנהל מתוך פחד, אז הטרור ישיג את שלו. זה יהיה הניצחון וההישג שלו עלינו. הפעילות שלנו היא התשובה. מי שחושב לא לעשות, נכנע.
"אם נלך לפי הקו הזה ששואלים אותנו 'אתם לא מפחדים? זה לא מרתיע אתכם?' – המציאות תהיה שלא נעשה כלום. הטרור רוצה שלא נבנה, שלא נפעל, אבל העשייה שלנו והפעילות שלנו והחיים, פשוט החיים, הם התשובה לטרור. להקים יישוב חי, פורח עם משפחות שפשוט גרות וחיות בו, שווה יותר מאלף אוגדות".
הריאיון המלא פורסם במוסף "יומן" של מקור ראשון – וכאן
