קיבוץ מגידו, יום רביעי, 19:00
מילה לפתיחה: גיחוך על סף אדישות: זאת הייתה התגובה העיקרית של חברי קיבוץ מגידו ששוחחנו איתם על הפגנת תושבי אום אל־פחם שדורשים להחזיר לידיהם את "אדמות 48'". ביידיש היה אפשר לסכם את תגובתם במילים "האט ער געזוגט" – "אז הוא אמר, אז מה?". מבחינתם הדיון אפילו לא מתחיל. כ־85 אחוזים מתושבי הקיבוץ הצביעו למפלגות גוש השמאל, ובדקנו איך הם מתמודדים עם טענת ה"כיבוש" כשהם בתפקיד הכובשים, מה ההבדל המוסרי לדעתם בינם ובין המתנחלים ביו"ש, ולמה הם מתייחסים לכל האירוע כסערה תקשורתית ולא יותר.
מדי רפפורט, מנהל טכני
על המפה: אני בן 62, נולדתי וגדלתי פה בקיבוץ. אני מנהל הפקות מחו"ל שבאות לארץ: עשיתי את ההופעות של מדונה, רולינג סטונס, אופרות. בעוד שבועיים מגיע בלט ספרדי, אחרי זה בלט על הקרח.
המצפן: אני אשכנזי וקיבוצניק, אז אני מצביע מרצ. אחת הבעיות היא שהמפלגה לא בכנסת. נציגיה לא רוצים להיות ראשי ממשלה, אבל חייב להיות איזון במערכת הפוליטית.
צעדת השיבה: לפני 25 שנה נסעתי לסיבוב הופעות בגרמניה כמנהל הטכני של להקת המחול הקיבוצי, ואז הסביר לי אחד הטכנאים הגרמנים שיש לו פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני: "אתם תפנו את הבתים שלכם, הפלסטינים יחזרו אליהם, וככה ייפתר הסכסוך. כל אחד חוזר לבית שלו". אמרתי לו שאני מסכים, וברגע שאני חוזר לישראל אני אורז את הדברים וחוזר לבית שלי. הוא שאל לאן אני אחזור, אז הצבעתי על אחד הבתים ואמרתי לו "לכאן. זה היה הבית שלי". הוא אמר "אבל פה אני גר", ועניתי: "אתה גר פה כי סבא שלך רצח את סבא שלי ולקח את הבית. אם כולם חוזרים הביתה, כולם חוזרים הביתה". אם עושים סדר אז עד הסוף.
הסיפור של האדמות האלה פשוט: כשקאוקג'י הגיע למשמר העמק עם הצבא שלו הוא אמר לאנשי הכפרים לג'ון ואבו־שושה: זוזו רגע כדי שלא תיפגעו מההפגזות, עד שנגמור את החשבון עם היהודים. הם ירדו למחנות, חיכו שם ועד היום הם מחכים.
אגלה לך סוד? האדמה הזו חוזרת למדינה בעוד עשרים שנה. אנחנו בחכירה ל־99 שנה. קיבלנו שדות בחכירה. רק עשרה אחוזים מאדמות הקיבוצים הן פרטיות, השאר של המדינה. למה הבלגן התעורר? יש פה שני אנשים שמפחדים מירידת ערך הנדל"ן שלהם, והם דאגו לפרסם את הסיפור. יש פה הפגנות בכל שנה כבר עשור. הרשינו להם להגיע לבית העלמין, אז אין להם בעיה להגיד שהם רוצים גם את השדות. אז הם רוצים. מבחינת הערבים זה עניין כלכלי. לא קרה פה שום דבר שלא קרה ב־75 שנים האחרונות.
אתה יודע מה באמת מעניין? יש פה פרויקט קדוש שנקרא "תלמים". על זה אתה צריך לעשות כתבה. קיבוץ מגידו פתח את דלתו לפני עשרים שנה להקמת מרכז תעסוקה וחווה חקלאית ל־160 תשושי נפש, על רצף האוטיזם, מגיל 18 עד 80. חלק גדול מהעובדים פה מוואדי ערה וצ'רקסים ונוצרים, והנוער של הקיבוצים מסביב. זו התמצית של ארץ ישראל האמיתית. בלי כותרות עושים פה דברים מופלאים.
גיל שיבולת, מנהל בעירייה
ערן רוזין, מערכות מידע
על המפה: גיל: אני מנהל את מחלקת גנים ונוף בעיריית רמת־גן. התחלתי שם כשגרתי במרכז, ולפני 14 שנה עברתי לגור פה בהרחבה. במקור אני מקיבוץ מזרע, ומבחינתי זה היה לחזור לעמק.
ערן: אני בתחום מערכות מידע. גם אני עברתי לפני 14 שנים בערך בעקבות ההרחבה. עכשיו אני בתורנות שמירה בשער של הקיבוץ.
המצפן: גיל: בבחירות שלפני האחרונות הצבעתי לגנץ. הוא היה על הקשקש אז תמכתי בו. בבחירות האחרונות מפלגת העבודה הייתה על הקצה אז הצבעתי לה. פעמיים הצלחתי.
ערן: אל תיכנס לזה, זה מסובך.
צעדת השיבה: גיל: הם מדברים? אז הם מדברים. גם אני רוצה המון דברים. אף אחד לא ייתן להם שום דבר. אני לא חושב שיש כאן אנשים מודאגים. הם מביעים את דעתם, וכל עוד זה במסגרת הסביר, אז זה סביר. אם יהיו לחצים או איומים מוחשיים, התגובה תהיה אחרת. אני לא בטוח שזה יתגבר, אני מעריך שזה גל שיירגע. הדרמה היא בטוויטר. בשגרה יש בדרך כלל הפרעות קטנות, אבל לא משהו דרמטי. פשיעה יש כמו בכל מקום בארץ.
הנרטיב ברור. אחרי אישור תוכנית החלוקה התחילו פרעות שהתגלגלו עד למלחמת השחרור. בתהליך הזה היו כפרים שתקפו ואז נטשו. אם אתה משתמש באלימות כדי להוציא אותי מהבית שלי, ואני מתגבר עליך ולוקח לך את הבית שלך, אני לא חושב שאחר כך מגיע לך לחזור לבית שלך. זה פשטני אבל זה הסיפור. מצד שני, הם בני אדם, אני לא שונא אותם, וצריך להתייחס אליהם בשוויון המרבי.
אם אתה רוצה להשוות להתיישבות ביו"ש, כל בית שהוקם בהחלטת ממשלה הוא חוקי וצריך להגן עליו. מבחינה מוסרית־ערכית אני חושב שזה יותר בעייתי, במידה מסוימת, אבל קשה להשוות.
ערן: שמעתי על האירוע הזה רק בתקשורת. היחסים פה טובים. הם הולכים במסלולי הליכה, נוסעים באופניים, אומרים שלום. ביום הנכבה הם מגיעים, עושים הפגנה. אבל יש פה דו־שיח, המועצה האזורית מגידו מנהלת את העניינים. אין עוינות. לפעמים הם מגיעים פה, זוגות ערביים, לאיזו פינת חמד, ואף אחד לא מפריע להם.
מי שדפקה את הערבים הכי הרבה הייתה מפא"י. הייתה פה מלחמה והם בחרו בה צד. יש הבדל מהותי בין 48' ל־67' כי בששת הימים כבשנו כמות תושבים בעייתית מבחינה דמוגרפית.
שמחה בראון, תופרת
על המפה: תפסתם אותי בהליכת לילה. אני בת 88. יומיים בשבוע אני נוסעת למרכז יום לקשיש בעין־השופט, להתעמלות ולהרצאות. בשאר הימים אני תופרת ועושה תיקונים פה בקיבוצים. נולדתי בבולגריה, עליתי אחרי מלחמת השחרור בעליית הנוער, בלי ההורים, והגעתי לקיבוץ ב־1955, אחרי הצבא.
המצפן: כל השנים הצבעתי למרצ, חוץ מפעם אחת שהצבעתי ליאיר לפיד.
צעדת השיבה: לא כל כך ידענו מהסיפור הזה. לדעתי רוב התושבים שמעו על זה בתקשורת. אני חושבת שהכול קשור למצב בארץ. החבר'ה משם תמיד הרגישו שזה שייך להם, אבל אף פעם לא היו בעיות איתם. זה סיפור מ־48' שכואב להם. אני לא פוסלת את ההרגשה שלהם, אבל אני לא פוליטיקאית כדי לפתור את הסיפור הזה. הייתי שמחה לחיות בשכנות הטובה שהייתה כל הזמן.
