בשבוע שעבר הלך לעולמו מנשה לב-רן, מנצח תזמורות ישראלי שהטביע את חותמו בתחום המוזיקה הישראלית בכלל ובזו החסידית בפרט. לב-רן ייסד את מקהלת הרבנות הראשית, ניצח על תזמורת המשטרה, והקים מקהלות רבות כמו מקהלת בית הכנסת הגדול בתל-אביב, מקהלת השקמים (ה"דגל") מקהלת "צליל" כפר סבא, מקהלת "זמר חי" והמקהלה המסורתית "זמר לציון". הוא ליווה את גדולי החזנים ופיתח אותם.
לב-רן נולד בתל אביב בשנת 1946 בשם מנשה ליברמן. הוריו עלו לארץ מפולין בשנת 1932 מתוך אידיאולוגיה ציונית והשתקעו בתל אביב. מגיל 7 ניגן בכינור וכבר בגיל 12 החל לנצח על מקהלת הילדים ביל"ו, והמשיך בכך עד גיוסו לצה"ל. במהלך שירותו הצבאי הוא ניגן בתזמורת הגדנ"ע. בשנת 1965 הוא הקים את מקהלת הרבנות הצבאית. הוא בחר את הצוות וקבע את הרפרטואר של הלהקה, שירים דתיים ומסורתיים, וכן שירים ישראליים ושירי עמים. עם שחרורו כיהן בתפקיד המנצח של הלהקה כ-15 שנה. הוא למד באקדמיה למוזיקה בתל אביב וניצח על מקהלות חזנות בבתי כנסת, בהם בבית הכנסת הגדול בתל אביב במשך כ-20 שנה, וכן בדרום אמריקה ובארה"ב, וליווה את מרבית החזנים הגדולים של זמננו, ובהם משה שטרן, דודו פישר, ועוד רבים וטובים.
ב-1969 ייסד לב-רן את פסטיבל הזמר החסידי שהשפיע רבות על המוזיקה החסידית בישראל ובעולם. במהלך השנים הצמיח הפסטיבל שורה ארוכה של ניגונים ושירים מהמקורות היהודים. חלק מן המשתתפים לא היו שומרי מסורת והמאורע שיצר היה אמצעי תרבותי לקירוב הציבור הרחב אל מורשתו. כך גם התקבל על ידי קהילות יהודיות בעולם כולו. בין השירים שנקבעו בתודעה בזכות פעילותו היו "והאר עינינו", "עוד ישמע", "עושה שלום", "שישו ושמחו" ו"אדון עולם" של עוזי חיטמן – היצירה שחצתה גבולות, פלגים ושכבות אוכלוסייה והקיפה את כל העם.
מעבר לעבודה עם זמרים מוכרים, אהב לב-רן לעבוד עם פרחי מקהלה צעירים. הוא אהב אותם והם אהבו אותו. תמר אודס, מפקחת במשרד החינוך, ילידת רמת גן וכיום מתגוררת בנוף איילון, מספרת כי ההשתתפות במקהלה הייתה מרגעי השיא של ילדותה. "זכיתי להיות חלק ממקהלת ילדי רמת גן לאורך מספר שנים. לאורך השנים מנשה הוביל את המקהלה במקצועיות רבה לצד היותו איש נעים אדיב וטוב לב. במקהלה היו ילדים משכבות שהגיעו משכונת מצוקה. מנשה עטף אותם ונתן להם מקום של כבוד והערכה בצורה מעוררת הערכה שזכורה לי עד היום. ההשתתפות במקהלה היא מנכסי צאן הברזל של ילדותי. יום ראשון אחר הצהריים – חזרות למקהלה. מנשה לב-רן העמיד רף גבוה בנועם וברגישות ובהרבה אהבת אדם".
לאחרונה זכה לב-רן בפרס אורי אורבך לתרבות יהודית, בנימוקי השופטים נכתב: "מנשה לב-רן (ליברמן) – מנהל מוזיקלי ומנצח תזמורות ישראלי, השפיע יותר מכול על היצירה המוסיקלית בתרבות היהודית, קידומה והעלאת קרנה. הוא עשה זאת לא רק כיוצר מוזיקלי גרידא, אלא כמי שיצר גופים, במות ומסגרות חדשות, יש מאין, שהוסיפו למאגר של הזמר החסידי, של הליטורגיקה, הפיוט, נכסי צאן ברזל שיש להם השפעה, עד היום, הן בצד האומנותי והן בהקמת דור חדש של יוצרים בכיוון של מוזיקה יהודית. מוזיקה זו כמעט נעדרה כליל מהנוף התרבותי בישראל ולב-רן הצליח להניח יסודות מוצקים שלה ולקדמה, הן מן הפן המערבי, אשכנזי והן מן הפן המזרחי, כולל עולם הפיוט". …לב-רן גם הלחין לחנים וכתב עיבודים קוליים בכישרון רב, על כך הוכר והוקר מטעם אמ"י – איגוד אמני ישראל, עיריית תל-אביב ומסגרות שונות שציינו את יכולתו הווירטואוזית להשתמש במוזיקה כאמצעי לבניית גשרים בין מגזרים שונים, תוך תרומה לשילוב ולפלורליזם בה".
בהלווייתו של לב-רן שהתקיימה ביום ראשון בקריית שאול בתל אביב, נשאו דברים בני המשפחה, הרב הראשי לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו והשרה אורית סטרוק, שהודתה לו על תרומתו האדירה לתרבות היהודית – ורק שבועיים קודם לכן העניקה לו פרס מפעל חיים כהוקרה על פועלו.
בסיום דברי ההספד, שרו בוגרי מקהלת הרבנות הראשית את "שבועה לירושלים" ואחר כך שר הקהל את השיר שבחרה טובה, אלמנתו של מנשה ז"ל, "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים". השירה המרגשת, שכה התאימה ללב-רן, נמשכה גם ליד קברו. עשרות מהמלווים היו חברי המקהלות שניצח עליהן שנים, חילונים ודתיים. עד שקיעת השמש נשמעה שירה הרמונית ומרוממת של השירים שאהבו לשיר בניצוחו, הפעם בלעדיו.
