גם אחרי מאות ראיונות שקיימתי במהלך עבודתי כעיתונאי, השיחה עם אביגיל שרייר היא חסרת תקדים. זו הפעם הראשונה שמרואיינת יושבת מולי כשבאותם רגעים ממש מתחוללת במרחק כמה מטרים מאיתנו הפגנה סוערת המכוונת נגדה באופן אישי. שרייר דווקא אינה מופתעת. כבר שלוש שנים, מאז צאת ספרה "נזק בלתי הפיך", מוקיעים אותה באופן תדיר כ"טרנספובית" – אויבת הקהילה הטרנסית – ומשלחים בה ביקורת קולנית.
באירוע ההשקה של המהדורה העברית (בהוצאת סלע מאיר), זמן קצר לפני שיחתנו ביום ראשון השבוע, המחאה כמעט הפכה לעימות פיזי. אחד היושבים בקהל, צעיר טרנסג'נדר שהצליח להיכנס פנימה, קם מכיסאו בשלב מסוים והתקרב אל שרייר. כעבור רגעים אחדים הוא כבר נהדף, נגרר והוצא מהאולם. כשאני שואל את שרייר אם חשה פחד בפרק הזמן הקצר הזה, היא משיבה: "יש הרבה דברים שמפחידים אותי, אבל אגיד לך מה מפחיד אותי יותר מכול – אי אמירת אמת. באמריקה, אלפי הורים שולחים את ילדיהם לטיפולי שינוי מין באמונה שזה לטובת הילדים, בלי לספר להם על הסיכונים. זה מפחיד, ואני לא רוצה שזה יקרה גם כאן".
שרייר עצמה מתנערת בתוקף מההגדרה "טרנספובית", וטוענת שכל מי שיטרח לקרוא את הספר, יבין זאת מיד. ובכן, קראתי את הספר. הוא עוסק בתחום צר יחסית של תופעת הטרנסיות: שרייר לא מדברת על מי שסבל כבר בילדותו מדיספוריה מגדרית (מצוקה נפשית הנובעת מפער בין המין הביולוגי המולד ובין תחושת ההשתייכות המגדרית של האדם), אלא על נערות שבגיל מאוחר יותר מבקשות לפתע להפוך לנערים. רק לפני עשור, היא מספרת, תופעת הטרנסג'נדרים הייתה שולית, ואפיינה 0.01 אחוזים מהאוכלוסייה, אך כעת הנתונים מצביעים על עלייה דרמטית של מאות אחוזים במספר הנערות המבקשות להזדהות כזכרים.
לדבריה, אנו עדים לניסוי חברתי מסוכן שמתאפשר בגלל אנשי מקצוע שמשתפים איתו פעולה. ראשית, פסיכולוגים שמדלגים על שלב חשוב של כמה שנות בדיקה ותהייה, לפני שיאשרו למטופלת הצעירה ליטול הורמונים שיחוללו שינויים בגופה. שנית, רופאים שממהרים לאשר מתן טסטוסטרון לנערות, ובהמשך עורכים ניתוחים לשינוי מין. הליכים רפואיים כאלה כרוכים בסכנות רבות, כולל עקרות בלתי הפיכה.
שותפים נוספים לצמיחת התופעה הם מוסדות החינוך בארה"ב, שברבים מהם פועלות תוכניות מגדר המעודדות "נזילות מגדרית". לעיתים המורים אף נדרשים להסתיר מההורים את זהותו המינית החדשה של ילדם, אם יש חשש קל שבקלים שהמשפחה לא תקבל בחיבוק את השינוי.
"בתי הספר לא מכריחים בני נוער להזדהות כטרנסג'נדרים, אבל הם מכשירים את הקרקע", טוענת שרייר בספרה. "המקלט הלהטב"קי שהם יצרו הוא אוונגרדי ומפתה. (…) מרביצי תורת המגדר ממלאים את ראשי הילדים באפשרויות מגדריות ובאידיאולוגיה, כך שבבוא היום, כשאותם בני נוער אכן חווים משבר, הפתרון ההרואי נמצא ממש מעבר לפינה".
מעל לכל הגורמים הללו, טוענת שרייר, נמצאות הרשתות החברתיות: לא מעט . המציאות שיפגשו הנערות, אם יתפתו להבטחות החגיגה המגדרית שמרעיף עליהן הטלפון החכם, תהיה שונה מאוד, ומלבבת הרבה פחות.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי), במגזין דיוקן של מקור ראשון
