שופטי בית המשפט המחוזי מרכז בלוד דחו הבוקר (א') את ערעורו של ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נוה, ובת זוגו בר כץ, על הרשעתם ועל העונש שנגזר עליהם.
כזכור, נוה וכץ הורשעו בחודש ספטמבר האחרון בבית משפט השלום בעבירות של יציאה מישראל שלא כחוק; כניסה לישראל שלא כחוק; ושתי עבירות של קבלת דבר במרמה בצוותא. על כל אחד מהם הולט העונש של חודשיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעברו עבירה כלשהי לפי חוק הכניסה לישראל או עבירה של קבלת דבר במרמה וקנס בסכום של 2,000 ש"ח או חמישה ימי מאסר תמורתו.
האירוע בעקבותיו הורשעו השניים אירע לאחר שהחליטו לטוס לנופש משותף בתאילנד. אולם, על רקע סכסוך גירושין שניהל נוה באותה עת, ביקשו לפעול להסתרת שהותם המשותפת בתאילנד. לצורך כך, המערער הציג את דרכונו בעמדה ממוכנת, קיבל גייט פאס, מסר את הגייט פאס למערערת, שעברה במכונת הבידוק והמערער נצמד אל נוסעת אחרת, השתחל ועבר בשער המעבר יחד עמה בו זמנית. בכניסה לישראל התנהלו השניים באופן דומה, אך המערער נצמד אל המערערת ולא אל נוסעת אחרת.
על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו שני ערעורים לבית המשפט המחוזי. נוה ובת זוגו ערערו על הרשעתם וטענו כי לא היה מקום להרשיעם בעבירה של קבלת דבר במרמה בנוסף להרשעתם בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל. בנוסף טענו לאכיפה בררנית ולשיקולים זרים בהעמדתם לדין. לדבריהם, בכל מקרה נכון היה לסיים את עניינם ללא הרשעה.
המדינה ערערה אף היא על העונש ולטענתה היה מקום להחמיר בעונשם של נוה וכץ ולהטיל עליהם עונש מוחשי ולא רק עונש הצופה פני עתיד.
בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים. בהתייחס לטענת נוה וכץ כי לא היה מקום להרשיעם בעבירה של קבלת דבר במרמה בנוסף על העבירה לפי חוק הכניסה לישראל, קבע ביהמ"ש כי אין מניעה עקרונית להאשים או להרשיע במספר עבירות בגין אותו מעשה, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבוע בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו אין מענישים בגין אותו מעשה יותר מפעם אחת.
את טענתם של המערערים כי בעניינם אין כל פגיעה בשיקול הדעת של הרשות, דחה ביהמ"ש וקבע כי הזכות לצאת ולהיכנס לישראל אינה מוחלטת אלא מותנית בקבלת אישור מתאים (גייט פאס), וכן כי גם בעניינו של אזרח ישראלי יש משמעות לשיקול הדעת ולבדיקה המבוצעת על ידי הרשות בעת היציאה מישראל והכניסה אליה, כאשר אין בהכרח כל אפשרות לדעת מראש האם קיימת מניעה ליציאה או לכניסה לישראל, לרבות בעניינם של המערערים.
השופטים דחו גם את טענת האכיפה הבררנית. ביהמ"ש קבע כי המעשים המיוחסים למערערים בכתב האישום בוצעו זמן קצר לאחר קבלתה והטמעתה של המדיניות החדשה לפיה בנסיבות המתאימות יש להעמיד לדין בנוסף לעבירות לפי חוק הכניסה לישראל, גם בעבירת דבר קבלת במרמה וכי בוודאי אין לומר כי מדיניות זו כוונה כלפי המערערים דווקא. יתר על כן, ומטבע הדברים, לא היו עד אז כתבי אישום רבים בסוגיה זו, אולם אין מדובר באכיפה בררנית.
השופטים הוסיפו ודחו גם את הטענה כי מעמדו הציבורי של המערער כראש לשכת עורכי הדין במועד ביצוע העבירות הוא שיקול זר, בלתי רלוונטי ומפלה המצדיק את ביטול כתב האישום. ביהמ"ש קיבל את הסברי המדינה כי בנסיבות של מעמד ופרסום ציבורי קיימת חשיבות להחלטה להעמיד לדין ולהעניק יחס שווה לכולם בפני החוק ולחזק את אמון הציבור במערכת אכיפת החוק ולמשמעות השלילית של החלטה שלא להעמיד לדין המביאה לפגיעה קשה באמון הציבור שעשויה להתפרש כמתן היתר לציבור לפעול באופן הפלילי האמור.
בהתייחס לטענת המערערים כי יש לסיים את עניינם באי הרשעה חזרו השופטים על ההלכה כי משהוכח מעשה עבירה יש להרשיע את מבצעו בדין, כאשר רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, ובהתקיים תנאים מסוימים, ניתן יהיה לסטות מכלל זה. לצורך קבלת החלטה שלא להרשיע, קבעה הפסיקה שיש לבחון שני פרמטרים עיקריים: האחד, סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה והאם אפשר בנסיבות אלה לוותר על ההרשעה מבלי שהדבר יפגע באופן חמור באינטרס הציבורי שיש בהרשעה; השני, נסיבותיו האישיות של הנאשם והפגיעה הצפויה לו והאם הנזק הצפוי להיגרם לו עקב ההרשעה הינו כזה הפוגע בסיכויי שיקומו וחורג מהראוי בנסיבות העניין.
בפסק הדין נקבע כי על אף שלמעשים אין קשר ישיר לתפקידו ולמעמדו של נוה בתקופה הרלוונטית כיו"ר לשכת עורכי הדין, הרי שלא ניתן להתעלם מתפקידו ומעמדו זה בעת בחינת האינטרס הציבורי. בית המשפט קבע כי משעה שמדובר במי שעומד בראש לשכת עורכי הדין, כל עבירה על החוק – כל עבירה, קלה כחמורה – "קשורה", לכל הפחות בעקיפין, לתפקיד זה. אמון הציבור במערכת המשפט, לרבות עורכי הדין המהווים חלק בלתי נפרד הימנה, נפגע לא רק אם עורך דין, ובוודאי מי שעומד בראש עורכי הדין, מבצע עבירה הקשורה לתפקידו כעורך דין, אלא גם אם עבר כל עבירה אחרת. וכפי שהיטיב לציין בית משפט קמא: "כרום מעמדו ותפקידו של הנאשם [המערער], כך גם הציפיה הציבורית ממנו לנורמות התנהגות ראויות וללא רבב, כמו גם ציפייה להיותו דוגמה ומודל לאחרים".
בהתייחס לערעור המדינה באשר לקולת עונשם של המערערים הפנה ביהמ"ש לכלל לפיו ערכאת הערעור אינה גוזרת מחדש את עונשו של המערער אלא תפקידה העיקרי הוא לבחון את סבירותו של העונש ואם העונש הסופי שהוטל על הנאשם הולם את המעשה ואת מיהות העושה. במכלול השיקולים הצריכים לעניין, קביעותיו של בית משפט השלום אינה חורגת במידה כזו מהראוי והמקובל, באופן שיש בו כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.
מטעמו של עו"ד אפי נוה נמסר: ״בית המשפט בחר לדחות את שני הערעורים, לרבות ערעור הפרקליטות שביקשה להחמיר בעונש. יחד עם זאת מדובר בהחלטה שקשה להשלים איתה, שעה שעסקינן בעבירה מנהלית במהותה אשר גם במקרים חמורים יותר של מסורבי כניסה לארץ לרבות בעבור בצע כסף, ניתנו פסיקות מקילות אף ללא הרשעה. לפיכך, מכיוון שזהו אינו פסק דין חלוט, בכוונת עו"ד נוה להגיש ערעור לבית המשפט העליון ולמצות את ההליך המשפטי במלואו. מי שמבקש לזכות בראשות הלשכה לא יוכל להסתמך על תרגילי ועדת בחירות אלא לנצח בקלפי ובדרך דמוקרטית ב-20.06".
