עשרות אלפי אנשים העפילו היום (ה') לירושלים בשביל להשתתף במצעד הדגלים, כדי לחגוג 56 שנים לשחרור העיר ולאיחודה. אחרי שנים לא פשוטות מבחינת המצעד, שהחלו בביטולו בתקופת הקורונה, המשיכו בירי הרקטי לירושלים ובפתיחת מבצע "שומר החומות", ובשנה שעברה הובילו איומים שונים לקיומו בחשש גדול – השנה לא היה איש שחשש להגיע ולרקוד בשמחת ירושלים.
לאורך מאות המטרים של רחוב קינג ג'ורג' בבירה מוקמו שתי במות, שעליהן הוצבו רמקולים מחרישי אוזניים. במה אחת יועדה לבנות, בסמוך לבית הכנסת ישורון, והבמה של הבנים עמדה מול היכל שלמה. כמספר האנשים, כך היה גם מספר החולצות הלבנות עם האיורים הייחודיים לכל ישיבה תיכונית או אולפנה.
בין דוכן שקרא לתרום ליישוב אביתר לבין דוכן שהציע נקניקיות בלחמניות ופופקורן, פגשנו את הילל ורוברטה אומן. רוברטה עלתה לארץ מארה"ב מיד אחרי מלחמת ששת הימים, פגשה את הילל והשניים התחתנו. היא הביאה לכאן גם את סבתה ואת הוריה, והיום הם מציינים יותר מחמישים שנים בירושלים. גם תשעת ניניהם מתגוררים בעיר. "זה היום שלי", אומרת רוברטה, ונזכרת ביום שחרור ירושלים ב-7 ביוני 1967, "הייתי אז בארה"ב, באמצע מבחן בגרות. כששמענו ששחררו את הכותל, צרחנו משמחה והעפנו את הדפים באוויר", היא אומרת בהתרגשות גדולה. הילל, שהתגורר עם משפחתו ברמת-גן, זוכר את אווירת האופוריה ברחובות. "זה מה שהביא את המשפחה שלה לארץ", הוא מציין.
באחת מפינות הרחובות, סמוך למלון פרימה המלכים, עמלו כמה בחורים על חיבור מקלות מטאטא אדומים בנייר דבק. בקצה המוטות המאולתרים הם תלו דגלים עם סיסמאות מגוונות, החל מ"עוצמה יהודית" ועד "ייבנה המקדש".
מחוץ לאחד ממעגלי הריקוד הנמרצים נראה בחור עם דגל ומדי זית, שעל אחד מכתפיו הכיתוב "בית"ר". קוראים לו זאב בן־יוסף – ולא על שם זאב ז'בוטינסקי או יוסף טרומפלדור. הוא עלה בשנה שעברה מוונקובר שבקנדה, וכיום מתגורר בגבעת־זאב, מתנדב בחינוך ועובד כמאבטח ברובע היהודי. הוא היה הולך לפעולות התנועה בקנדה, לבוש במדי בית"ר. "חשוב לחגוג את יום ירושלים, כי זו הבירה שלנו. זה הבית שלנו, זה הכול", הוא אומר ברצינות, "אני אוהב את ירושלים מאוד, זה הלב של העם היהודי. בלי ירושלים, אין ישראל".
שיירה של אופנועי משטרה וג'יפים לבנים מסוג לנדקרוזר מגיחה במהירות מכיוון ממילא, ובחריקת בלמים נעצרת בפתאומיות באמצע כיכר פריז. היה זה האות לבואו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן־גביר. עשרות אנשים מיהרו מיד לכיוונו בניסיון לצלם איתו סלפי או לכבד אותו בטפיחה על הגב, אך המאבטחים והשוטרים מיהרו להקיף אותו ולפלס את דרכו לבמה. שם פצח השר בשירת "מחשבות טובות", שהלהיבה את הקהל הצעיר.
אחרי שהשר לביטחון לאומי נכנס לרכב והשיירה נסעה, המשכנו לעבר הצעדה השנייה, סמוך לבית הנשיא. על קיומה של הצעדה הכריזו רק ביום רביעי, והכותרת שניתנה לה היא "משחררות ומשחררים את ירושלים – לשוויון, דמוקרטיה ושכנות טובה". בפרסומים על האירוע פורטה הסיבה לצעדה הנוספת: "מצעד הדגלים הפך לאירוע קיצוני, המתקיים בהפרדה מגדרית וצועד באזורים מוסלמיים מתוך התרסה ואלימות. חשוב להזכיר: ירושלים לא שוחררה על ידי בן־גביר או החרדים, היא שוחררה על ידי אנשים שהממשלה הנוכחית מכנה 'אנרכיסטים' ו'סרבנים'. הגיעה העת להחזיר את השפיות לבירה". הייתה זו הוכחה נוספת – כאילו חסרות כאלה – לכך שגם 56 שנים אחרי שחרור ירושלים ואיחודה מחדש, העיר עדיין חצויה ובליבה חומה, או חומות.
באזור הצעדה קיבלו אותנו כחמישים איש, רובם עם חולצות אדומות שהכיתוב "צנחנים למען הדמוקרטיה" מודפס עליהן. אחד הצועדים היה הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה יעלון. "יום ירושלים היום, יש פה חבר'ה ממשחררי ירושלים, ואני הצטרפתי אליהם רק במלחמת יום כיפור", הוא אומר. "ביחד החלטנו שכדאי שיהיה היום גם מצעד דגלים לאומי, ולא רק לאומני".
אחד מלובשי החולצות האדומות, עמית בן־נון, הסביר שחבריו הם ותיקי חטיבה 55 שלחמה בירושלים ושחררה את העיר. בעצרת עצמה צפוי היה לדבר מפקד הפלוגה ששחררה את הכותל והר הבית. "אנחנו חבורה של צנחנים שנלחמים על הדמוקרטיה ואחדות העם. זה המוטו שלנו", מסביר בן־נון, "ללא דמוקרטיה ומשטר ליברלי, אין צבא העם ואין קיום למדינה הזאת. כשנלחמנו, לא היה הבדל בין ימני לשמאלני, בין דתי לחילוני. הניסיון לפלג אותנו ולשנות מערכות שעבדו בהצלחה מאז קום המדינה הוא ניסיון רע, שיכול להוביל לכך שהמדינה לא תתקיים", הוא קובע.
לא כל משתתפי הצעדה השנייה חולקים את אותן סיבות לבואם אליה, גם אם כולם משתתפים בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית. סשה ריבקינד הגיע מזיכרון־יעקב עם בנו בצלאל, תלמיד כיתה ה'. הם מסתובבים עם דגל וחולצות תואמות שעליהן כתוב "דתיים, ציונים, דמוקרטים". "זאת תנועה שקמה בתחילת המחאה", מסביר סשה, "ומטרתה להיות משהו שמאחד את הדתיים שמצודדים במחאה נגד המהפכה המשפטית".
למה הגעתם דווקא לכאן, ולא לריקוד דגלים, שמתרחש לא הרחק מאיתנו?
"יש מוטיב משותף לשתי הצעדות, אחדות ירושלים. הקרע המרכזי שצריך כרגע לאחות ולתפור נמצא יותר בבית הנשיא, עקב המשא ומתן שמתרחש כאן, יותר מאשר בשער שכם. חוץ מזה, כבר יצא לי להשתתף בריקוד דגלים בעבר".
בהנחה שהסכסוך ייפתר, בשנה הבאה תלכו לריקוד הדגלים שעובר בעיר העתיקה?
"יכול להיות, יש בכך יתרונות וחסרונות, ואני רואה ערך בהפגנת ריבונות במקומות שאנחנו נמצאים בהם, עם כל חוסר הנעימות שבכך".
איתמר, טוביה ואביה הם תלמידי תיכון מירושלים, שמכירים את הרחוב שמול בית הנשיא טוב מאוד. כבר זמן רב הם משתתפים בהפגנות שמתקיימות שם מדי מוצאי שבת. רגע לפני שהצעדה יוצאת לדרכה, ותוך כדי חלוקת התופים למשתתפים, הם מציינים: "יש פה צעדה שנועדה לבנות את ירושלים בלי גזענות ובלי אלימות, לנסות לממש חלום שלפיו אפשר לחיות ביחד בירושלים בלי לפגוע זה בזה ובלי לתקוע אצבעות בעיניים", אומר טוביה. "זו צעדה של תקווה ואחדות".
בזמן שאיתמר מארגן את אחרוני המשתתפים, אביה מבקשת להדגיש ש"המצעד הזה הוא תוצאה ישירה של ההפגנות במוצאי שבת. הקבוצה שהתאגדה כאן כוללת ירושלמים שחשוב להם מאוד להשמיע קול של רוב מתון".
לשיטתך, כאן בבית הנשיא נמצא הרוב ובמצעד נמצא המיעוט הקיצוני. אבל יש כאן 300 איש, ושם עשרות אלפים.
"אין פה הרבה אנשים כרגע, אבל אנחנו מייצגים את הרצון של רוב העם שמתנגד לרפורמה. הממשלה הייתה דורסנית בפעולותיה, וזה לא מייצג אותנו. אנחנו חלק מהרוב שלא רוצה את האלימות והדורסנות הקיצונית שיש פה.
"צעדת הדגלים, שיוצאת ממרכז העיר, מייצגת קיצוניות ומעוררת אנטגוניזם ותגובות שלא דרושות במצב הנוכחי. המסלול של הצעדה בעייתי, וזה לא מקרי: יש לה מטרה מסוימת, וככה גם האמירות שנשמעות בה. ובכל זאת, האירוע שלנו איננו צעדת נגד. יש לנו אותו רעיון – כולנו אוהבים מאוד את העיר הזאת, גאים ביום ירושלים ומציינים אותו, רק בדרך אחרת".
