"אני בכיף עושה הנחות", אומר רועי שרון. "נכון, יש מי שפועלים מתוך רוע מזוקק. אבל לשמחתי הם מייצגים מיעוט קטן בתוך הגבעות. נוער הגבעות הם לא כאלה. גם אם יש שם שנאת ערבים, זה לא מגיע בדרך כלל לרמות הרוע האלה. גם בחתונת השנאה, שהייתה ללא ספק נקודת שפל, אפשר לראות שאלה בני נוער שפשוט נגררים. הם שיכורים, וזאת חתונה, וההוא הביא את התמונה, ויש לחץ חברתי, ובסופו של דבר הם בני 15. חמש שנים אחר כך, רובם היו במקום אחר לגמרי".
על הציר הזה, בין מבט ישיר בפניו המכוערות של הטרור היהודי ובין איתור "נסיבות מקלות" לפרזנטורים של שנאה ואלימות תוצרת בית, נעה השיחה עם שרון. אנחנו נפגשים לרגל צאת ספרו "וְאִנָקְמָה – סיפורו של הטרור היהודי" (כנרת־זמורה). המילה "ואנקמה", אגב, מופיעה בשיר – ולמעשה, פסוק מספר שופטים – שליווה את ריקוד הסכינים בחתונת השנאה – "ואנקמה נקם אחת משתי עיניי". ברמה האישית, שרון רואה בספר הזה הישג שלא דמיין שיצליח להגיע אליו, ותודה לריטלין. ברמה הכללית זהו תיעוד חשוב של תקופה בתולדות הטרור היהודי.
"חלמתי על הספר הזה יותר מעשור, ואני גאה בכל מילה שכתובה בו", אומר שרון. "אני ישן טוב מאוד בלילה. לעומת זאת אני שומע הרבה אנשים שטוענים שזו תופעה שולית, ולכן קשה להם לראות שאורזים כך את הסיפור ומכוונים אליו זרקור".
על המושג טרור יהודי: "מי שאומר שאין טרור יהודי מנסה להרחיק מעצמו את התופעה, מחשש שאם יודה בקיומה, הוא עלול אולי להרגיש חלק מזה. כשאני מסקר טרור יהודי, אני לא בא עם רגשי נחיתות. אני לא מרגיש שזה קשור אליי או לסביבה שלי… מי שצריך להתבייש הוא לא מי שמספר את הסיפור, אלא מי שיוצר את המציאות הזו – אלה שהלכו להרוג פלסטינים חפים מפשע".
על ההנהגה הציבורית: "אין אמירה ערכית מצד ההנהגה, וזה רק בגלל הרשתות החברתיות. אצל נתניהו, המקרה של אלאור אזריה היה קו פרשת מים. בתחילה הוא גיבה את הצבא, אבל כשהבין מה קורה ברשתות, הוא עשה סיבוב של 180 מעלות כדי לא לעצבן את הבייס… סמוטריץ' היה מהראשונים שגינו את חתונת השנאה וגם נתניהו הגיב בליל פרסום הסרטון. ספק אם הם היו מגנים היום אירוע כזה, ואם כן, הם היו עושים זאת בעדינות. הציבור הדתי הלבין בשנים האחרונות את הכהניסטים, ובמקום שמנהיגי הציבור ינהיגו, הם זורמים ונגררים, העיקר לא לעצבן אף אחד, לא להפסיד שום קול בגוש".
הכתבה המלאה מחר (שישי) במגזין דיוקן של מקור ראשון
