שופטי בג"ץ, נועם סולברג, אלכס שטיין ועופר גרוסקופף דחו פה אחד את עתירת תנועת רגבים, אשר דרשה להורות למדינה לבצע את צווי ההריסה למתחם הבדואי בלתי חוקי חאן אל אחמר שבאזור מעלה אדומים.
השופטים ציינו בפסק הדין את מורת הרוח משורת הדחיות בנושא, אך הזכירו כי ההחלטה לדחות את העתירה נובעת מהחומר החסוי שהוצג בדיון, במעמד צד אחד, על ידי ראש המל"ל צחי הנגבי ועל ידי גורמי הביטחון. בחוות דעתו ציין השופט אלכס שטיין כי, "עיון ודיון בחומר החסוי העלה כי קיימים טעמים עדכניים של ממש אשר תומכים בעמדתם העכשווית של משיבי המדינה שלא לפנות ולא להרוס את המאחז בעת הזאת – תוך מתן הבהרה והדגשה חוזרת כי מדובר במאחז בר-הריסה שכל-כולו הוקם בניגוד לחוק. טעמים אלה לא נוכל לפרט בעטיו של החיסיון. נציין כי אחרי שקראנו את מה שקראנו, ושאלנו את מה ששאלנו, נחה דעתנו כי טעמים אלה, בלי יוצא מן הכלל, קשורים לענייני ביטחון ויחסי החוץ של המדינה וכי יש בהם כדי להצדיק את עמדתם הנוכחית של משיבי המדינה בנוגע למאחז".
לדבריו, "במקרה שלפנינו, משיבי המדינה אינם מתנערים מחובתם העקרונית להרוס את המאחז הבלתי חוקי כל אימת שאיננו חוקי. ברם, כפי שהוסבר לנו באופן משכנע אין בידם לעשות כן בעת הזאת מסיבות עדכניות שקשורות לביטחון המדינה וליחסי החוץ שלה – סיבות שחשיבותן עולה בהרבה על הצורך הציבורי באכיפת דיני התכנון והבנייה במאחז וזכויות המדינה במקרקעין עליהם הוא הוקם שלא כדין".
"בנסיבות אלו, העתירה שלפנינו מיצתה את עצמה. כל שנוכל לתת לעותרת הוא הכרזה כי המאחז נבנה שלא כדין ועל כן הוא בר-פינוי ובר-הריסה. בהחלטתם העדכנית של משיבי המדינה באשר לאכיפת הדין בנוגע למאחז ודייריו לא נוכל בעת הזאת להתערב", סיכם השופט שטיין.
השופט סולברג הוסיף וקרא לתושבי חאן אל אחמר להיענות להצעותיה הנדיבות של המדינה להעתקת מקום מגוריהם למתחמים חלופיים, "לצד החובה לקיים את הדין, ולאכוף את שלטון החוק, שקלו משיבי המדינה, והציעו הצעות גם לפנים משורת הדין. המדינה נאותה לגלות התחשבות, גמישות, אף רוחב-לב; תושבי המקום, לעומת זאת, היקשו את עורפם. אם יאותו התושבים לעזוב את המקום מרצון, הריהם צפויים לזכות בחלופת מגורים ראויה ביותר, בג'האלין מערב, במתווה שהוצג בשעתו בבג"ץ… אם כי אין לדעת עד מתי ניתן יהיה למימוש; תוקפו יפוג ביום מן הימים, ולא יעמוד לעד".
"חרף הבנייה הבלתי-חוקית שביצעו התושבים, ועל אף שהפרו ביודעין, בריש גלי, את החוק, הכשירה המדינה עבורם תא שטח נכבד, לטובת מגורים חלופיים, תוך השקעת משאבים רבים עד מאוד. החלופה שהוצעה, מעניקה לתושבים אפשרות מעבר למגורים בתנאים משופרים, כשלרשותם יעמדו מוסדות חינוך וציבור הולמים, דרכי תעסוקה מגוונות, פיתוח שטחים חינם אין-כסף, על חשבון המדינה, ועוד ועוד. חלופה זו לא עמדה לבדה, ולצִדה הוצעו כאמור גם חלופות נוספות, טובות וראויות, תוך גילוי נכונות רבה מצד המדינה לסיום העניין בהסכמה. ברי אפוא, כי בחירה באחת מן החלופות שהוצעו, בהשקעה ממונית אדירה – אינה אלא מתבקשת, למי שטובת תושבי חאן אל אחמר באמת ובתמים לנגד עיניו", הוסיף השופט.
לנוכח התנהלות ההליכים קבעו השופטים כי לצד ההכרזה ההצהרתית לפיה המתחם נבנה שלא כדין ועל כן הוא בר פינוי ובר הריסה תישא המדינה בהוצאות העותרת, תנועת רגבים, בסכום של 20 אלף שקלים.
בתנועת רגבים הגיבו לדחיית העתירה השישית לפינוי חאן אל אחמר: "עתירה זו מציבה מראה המוכיחה שוב כי בפני בג"ץ יש שווים יותר ויש שווים פחות. בעתירות אחרות בהן המדינה טענה כי ישנם 'שיקולים מדיניים', דוגמת עמונה, נתיב האבות ומגרון, בג"ץ סרב לקבל טענה זו ודרש בכל זאת לאכוף את החוק וציין באופן נחרץ שאין מקום לשיקולים מדיניים באכיפת חוקי התכנון והבנייה. מאידך, התקפלות המדינה בפני לחץ בינלאומי והגושפנקה שנותן בג"ץ להתקפלות זו מובילים את המדינה לסף אנרכיה: בכל פעם שמדיניות הממשלה לא תמצא חן בעיני גורמים בינלאומיים אלו ואחרים, הם יפעילו לחץ והממשלה תיסוג".
"ברוח ימים אלו", הוסיפו ברגבים, "המילה המתאימה ביותר היא בושה! בושה לממשלת ישראל ובושה לבג"ץ".
מארגון ידידי הג׳האלין נמסר בתגובה כי "זו החלטה מתבקשת, אבל לא מספקת. יש להסדיר את מצבם של הבדואים בהקדם האפשרי. הם חיים בשיתוק מתמיד והריסות תכופות. ללא תשתיות, דרכי הגעה או יכולת לבנות לבני ובנות השבט שמתחתנים. ישנה תוכנית שקודמה ע"י אנשי מקצוע מטעם המדינה בשנה שעברה ושהייתה מקובלת על התושבים אבל נעצרה בממשלה הנוכחית. יש פתרון, צריך רק רצון!".
