שופטי בג"ץ, דוד מינץ, יחיאל כשר ורות רונן דחו היום (א') פה אחד עתירה שהגיש יהודי-בריטי נגד בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ובית הדין הרבני הגדול, ונגד אשתו. בעתירה טען הבעל כי החלטת בית הדין האזורי ובית הדין הגדול לפיהם בתי הדין בישראל מוסמכים לדון בתביעת הגירושין איננה חוקית.
מדובר בבני זוג יהודים, נתיני ותושבי בריטניה, שנישאו זה לזה בבריטניה הן בנישואין אזרחיים והן כדת משה וישראל. בני הזוג פרודים מזה ארבע שנים, אך למרות זאת עד היום לא נתן הבעל גט לאשתו. בחודש נובמבר 2021 הגיע הבעל לביקור בישראל, והאישה ניצלה את ההזדמנות על מנת להגיש נגדו תביעת גירושין בישראל, לאחר שלטענתה ניסיונותיה לקבל ממנו גט בבריטניה כשלו. מספר ימים לאחר הגשת התביעה בארץ, שכללה גם הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ, נכנס לתוקפו סעיף 4ב1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הקובע תנאים בהם לבתי הדין הרבניים בישראל ישנה סמכות בין לאומית לדון בעניינם של בני זוג שאין להם זיקה למדינת ישראל.
חודשיים לאחר הגשת התביעה הראשונית, שהיתה תביעה למזונות, הגישה האישה תביעת גירושין לפי סעיף החוק החדש. במסגרת תביעת הגירושין ביקשה האישה להותיר את צו עיכוב היציאה מהארץ על כנו. אולם, הבעל טען כי לא מתקיימים בעניינו התנאים שדורש החוק על מנת שבית הדין הרבני בישראל יהיה מוסמך לדון בתביעה.
סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים הוא השאלה האם האשה אכן הגישה לבית הדין במנצ'סטר תביעה לגירושין נגד הבעל, והאם אכן הבעל מסרב לבקשת בית הדין שיתן גט לאשתו. בית הדין האזורי ביקש בעניין זה הבהרות מבית הדין במנצ'סטר, ובעקבות כך קבע כי התשובה לשתי השאלות הללו חיובית. אכן, בית הדין במנצ'סטר לא נתן פסק דין רשמי לחיוב בגט, אולם, בין בני הזוג התקיימו כמה דיונים. במהלכם ניסה בית הדין לשכנע את הבעל לתת גט לאישה, ללא הועיל. בתי הדין הרבניים קבעו כי אין לדרוש קבלת החלטה רשמית המחייבת את הבעל בגט, ודי בכך שבית הדין אכן ניסה לשכנע את הבעל לתת גט וזה סירב. זאת משום שבתי דין דתיים בחו"ל מתנהלים לעתים קרובות באופן לא רשמי, מאחר שהם אינם יונקים את סמכותם מהמחוקק האזרחי אלא מהקהילה. הבעל טען מנגד שכלל לא התנהל הליך רשמי בינו ובין אשתו בבית הדין במנצ'סטר, ולכן בית הדין הרבני בארץ לא יכול לדון בעניינו.
השופטת רות רונן, שכתבה את פסק הדין, דחתה את כל טענות הבעל בעתירה. לדבריה, בג"ץ איננו מהווה ערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, והתערבותו שמורה רק למקרים חריגים שהמקרה הנוכחי איננו אחד מהם. "כאשר הליך גירושין מתנהל בישראל, מעמיד הדין לרשות בתי הדין הרבניים כלים שונים על מנת לכפות על בעל סרבן לשתף פעולה עם הליכי סידור הגט, כדי שלא לאפשר לו להפוך את אשתו לעגונה", כתבה השופטת רונן. "ואולם, הגם שבתי דין רבניים במקומות אחרים בעולם מוסמכים מבחינה הלכתית להורות על גירושים דתיים, הם נעדרים בדרך כלל סמכות לכפות על בעלי הדין להופיע בפניהם או לציית לפסקי דינם. אם לא תהיה אפשרות לפנות לבית הדין הרבני בישראל… עלולות אותן נשים להיוותר בלא אפשרות לכפות על בני זוגן לתת להן גט באופן שיותיר אותן עגונות על כל הכרוך בכך. כדי לפתור בעיה זו ביקש המחוקק להרחיב את סמכותם של בתי דין רבניים ביחס ליהודים בעולם".
לגופו של עניין ציינה השופטת כי קביעותיו העובדתיות של בית הדין הרבני מבוססות. "עיון במכתב ההבהרה מעלה כי המשיבה אכן הגישה תביעה לגירושין. כמו כן, מהמכתב מיום 21.11.2021 עולה כי בית הדין במנצ'סטר השקיע זמן רב בניסיון להבטיח שהעותר ייתן למשיבה גט. עוד נאמר באותו המכתב כי תהא זו 'מצווה גדולה' לעזור למשיבה לקבל גט מוקדם ככל הניתן. ממכתב ההבהרה עולה כי העותר סירב לתת למשיבה גט בכל פעם מטעם אחר, וכי בית הדין סבור שאין סיכוי לשלום בית בין בני הזוג. בהתאם לאמור לעיל בדבר האופן בו יש לפרש את תנאי הסעיף, הרי שהמאמצים להסדיר את הגט; הקביעה לחוסר היתכנות לשלום בית; והקביעה כי תהא זו מצווה לעזור למשיבה לקבל גט מהעותר – מבהירים את הנסיבות בשלהן התעורר הצורך בהגשת תביעת הגירושין לבית דין רבני בישראל; מהווים 'קביעה' של בית הדין הרבני כי האיש ייתן גט לאשתו; ומלמדים כי התקיים מאמץ סביר להביא לידי כך".
