פעם עמית מתתיה היה ילד ירושלמי שגדל רחוק מהים. אחר כך הוא היה לוחם וקצין בשייטת 13. ואז, במשך שנים, הוא היה איש עסקים ומנהל בכיר בתחום ההיי־טק. מְמַנכֵּ"ל חברות, נע בין השוק הישראלי לבינלאומי. היום, בגיל 63, הוא מורה ליוגה שמדבר בקול רגוע ומדוד, ומתגורר ביישוב קהילתי בגליל.
ובעצם, משורטט כאן סיפור הצלחה. קורות חיים שכל גבר ישראלי כמעט היה שמח להתנאות בהם. לפני שבועות אחדים ראה אור ספר הביכורים של מתתיה, "ראשן" (הוצאת עולם חדש), שאת הסוגה שלו אי אפשר להגדיר. יש בו סיפורים קצרים, שירים ואפילו קטע ראפ, ויחד הם משרטטים מעין ביוגרפיה אישית מאוד, שיש בה תיאורים לא קלים של סבלות הגוף לצד רגעי חשבון נפש. חשוב למתתיה להדגיש בשיחתנו שזו לא אוטוביוגרפיה מדויקת. שיש בה גם בדיון. "השמות בדויים, חוץ משל אלה שנהרגו. אבל בסופו של דבר אלו האירועים. הם קרו, לא המצאתי שום דבר". ובין השורות מסתתרת פוסט־טראומה חמקמקה שקשורה בעיקר לשירות הצבאי, אבל לא רק. אבל כן.
מי שקורא את הספר מרגיש קצת כאילו הוא נוכח בטיפול שאתה עובר. זו הייתה הכוונה? תרפיה בכתיבה?
"היה פה עניין כלשהו של עיבוד, בהתחלה לא באופן מודע. זה גם לא היה אמור להיות ספר. הוא נולד מכתיבה של קטעים, בהתחלה לעצמי. הייתי בשתי סדנאות כתיבה לפני למעלה מעשר שנים, ושמתי לב שאיכשהו, תמיד אני חוזר לצבא. אני מספר סיפור על מישהו שקם בבוקר ומרגיש ככה או ככה, ואז נכנסת אפיזודה צבאית. במקביל לזה עברתי תהליך קצת כואב של הבנה שמשהו אצלי לא לגמרי תקין. היום אני יודע שזו פוסט־טראומה. לא נוראית, אבל היא קיימת. וכשזה יושב על מצע של נפש רגישה, בשלב מסוים הגיל כבר לא מאפשר לכסות את זה כמו בעבר.
"הייתי אדם חזק וקשוח, ופתאום, אחרי גיל חמישים, שמתי לב שדברים מתרופפים. בד בבד התחלתי להרגיש כל מיני תחושות גופניות שלא היה ברור לי מאיפה הן באות. התחלתי לחפש למה אני מרגיש ככה. אול משהו בלב לא בסדר, אולי בריאות. ומכיוון שבמהלך השירות צללתי בקישון, התחילו חרדות. אבל למרבה המזל לא חליתי בסרטן. לא אני ולא אף אחד מבני המחזור שלי".
כשהוא מתבקש להסביר מה בדיוק היה "לא בסדר" אצלו, ממה סבל מעבר למישור הפיזי, מתתיה מתאר איך בפגישות חשובות הוא היה מרגיש פתאום כאילו הוא לא שם. או התעוררות בלילה לתוך תחושה של צלילה בים. "במקרים אחרים הייתי יוצא לאימון גופני קשה, נהנה ממנו מאוד, וכמה שעות אחר כך היו מתחילות תופעות של עייפות שהופכת לדיכאון עמוק. הייתי בטוח שזה גופני, היום אני יודע שזה נפשי. בשלב מסוים פניתי לטיפול, אבל הוא לא הועיל לי. הייתי כמו כל הגברים הקשוחים שלא יודעים להתחבר לרגשות שלהם. אשתי עזרה לי לחפש ולמצוא את הטיפול שכן סייע. גם בסדנאות הכתיבה, בהתחלה אמרו שיש לי יכולת מילולית טובה, אבל אין שם רגש".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין דיוקן של מקור ראשון
