"לעלות הבוקר לקבר של דוד שלי בבית העלמין שאני מכיר מאז שאני ילד, זה הרגע שחיכיתי לו כל חיי. ללוות את אמא שלי ביום הזה כשאני על אותם מדים באותו התפקיד של הדוד שלי עבורי זו סגירת מעגל מרגשת" כך מתאר רב"ט יקיר יאיר, אחיינו של דוד לזימי שוטר צבאי שנהרג במהלך משימת אבטחה באסון צור לפני 40 שנה. הבוקר, ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל זוכה האחיין לעמוד לצד אימו, האחות השכולה, מעל קבר דודו ולהצדיע לו כשהוא משלים את המשימה ממנה דוד לזימי ז"ל לא שב.
"מהרגע שקבלתי צו גיוס אמא שלי בקשה שאתגייס למשטרה הצבאית" סיפר השבוע רב"ט יקיר יאיר, בלש במשטרה הצבאית. "אני לא זוכר את הילדות שלי בלי חיל המשטרה הצבאית בחיינו. היה לי ברור שאני הולך בדרך של הדוד שלי ומתגייס לחיל שהוא נהרג בו. הם היו שם תמיד איתנו, באזכרות, באירועים, אני זוכר מילדות שתמיד באו חיילים מהמשטרה הצבאית. היינו עולים לבית העלמין בחיפה זו לא הייתה חוויה שגרתית אפילו לפעמים מתסכל. בתור ילד היו שנים שלא הבנתי מה אני עושה שם. אבל בסוף בכל החיים שלי חוויתי את החיבור הזה לדוד שלי, החיבור של אמא שלי להנצחה שלו והחיבור לחיל המשטרה הצבאית".
"היו הרבה סיפורים בילדות על דוד שלי. בעבר התפקיד היה לא מוגדר, הוא היה לתקופה לוכד עריקים, והיו תקופות שהוא נשלח למשימות של שמירה על כלואים והיו לו גם משימות מבצעיות כמו האבטחה בצור".
1982, מלחמת שלום הגליל ישראל עמוק בתוך לבנון. צה"ל מחזיק עמדה בבניין הממשל בלבנון בלב צור, רגע לפני שנדמה שהמשימה שם הושלמה והקולות באותם ימים דיברו על סיום המלחמה, אסון כבד מתרחש בבניין. פיצוץ עז מחריד את האזור והבניין קרס. באסון נהרגו 91 אנשים, מתוכם 34 שוטרי משמר הגבול, 33 חיילי צה"ל, 9 אנשי שב"כ ו-15 עצירים לבנוניים.
דוד לזימי ז"ל בכלל לא היה צריך להיות שם. באותם ימים הוא כבר תכנן את היום שאחרי הצבא, שלושה חודשים לפני האסון הוא אמור היה לפשוט את המדים. אבל הגורל האכזר קשר אותו ליום הארור ההוא בצור, מפקדו הרגיש לא טוב ושאל ביחידה מי יכול להחליף אותו במשימת האבטחה של הבניין. לזימי ז"ל לא היסס לרגע וכמי שתמיד היה מראשוני המתנדבים הרים את היד ולקח על עצמו את המשימה. עד היום, המפקד שהיה צריך להיות שם במקומו מגיע לבית המשפחה ולא שוכח את דוד שנהרג במקומו.
"יש משהו בלהיוולד לתוך שכול" מספר יקיר. "את רוב הסיפורים על הדוד שלי אני מכיר מסבא שלי. אמא שלי הייתה בת 4 וחצי כשדוד שלי נהרג. אבל האסון המשפחתי שנכנס אלינו בשנת 1982 לא יצא עד היום. סבא שלי לקח את המוות של הבן שלו עד יומו האחרון. הוא דיבר על האסון הזה בבניין הממשל, על זה שדוד שלי בכלל לא היה צריך להיות שם, זה תסכל מאוד את המשפחה שהוא היה צריך להשתחרר ומצא שם את מותו הוא בכלל לא היה צריך להיות שם. אני רואה את מי שהיה המפקד שלו מגיע כל פעם למשפחה וכמו מבקש להתנצל. סבא שלי ראה את זה כל חייו ואם להודות על האמת המשפחה שלנו עד היום לא התגברה על האסון. סבא שלי נפטר לפני קצת יותר משנה, לא זכה לראות אותי על המדים אבל הוא לקח את האסון הזה איתו לאורך כל הדרך. ראיתי את סבא שלי מאושר רק שהוא ראה את הנכדים שלו. הוא קיבל אותנו בהמון אהבה, יצא איתנו לטייל, היה נותן לנו כסף ואנחנו הקפדנו להוציא אותו מהבית. אני בטוח שאם סבא שלי היה בחיים הוא היה מאוד גאה בי שאני ממשיך את הדרך של הבן שלו. סבתא שלי שתיבדל לחיים ארוכים מתרגשת מאוד כשהיא רואה אותי על מדים של המשטרה הצבאית".
היום בשעה 11 יסגור יקיר מעגל נוסף שהוא חיכה לו שנים רבות. מאז שהחל לחלום על השירות בצבא הוא חיכה ליום בו יעלה ביום הזיכרון לבית העלמין בחיפה שם קבור דודו, על מדים של המשטרה הצבאית ובמהלך הצפירה עם כומתה על ראשו יעמוד דום לזכרו של דודו וחבריו. לצידו תעמוד אימו שתראה את בנה ממשיך דרכו לצד המשפחה שחיה את האסון הנורא מאותו יום ארור בו קרס הבניין בצור בשנת 1982.
