שגרירת ישראל בממלכה המאוחדת, ציפי חוטובלי, אירחה בלשכתה ביום שני השבוע, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, את לילי אברט בת ה־99 – עד לפני שלוש שנים ניצולת שואה אלמונית, המתגוררת בלונדון עם משפחתה הגדולה, אבל כיום אחת מהדמויות המוכרות בעולם בקרב הצעירים. ברשתות החברתיות יש לה עוקבים מכל קצווי תבל, ששולחים לה שאלות על המלחמה ועל החודשים הארורים שעברה במחנה אושוויץ.
נינה של אברט, דב פורמן, לומד השנה בישיבת הכותל בירושלים. "פגשתי" אותו לראשונה במקרה לפני כשנתיים וחצי, בערוץ טיקטוק שבו הופיע עם לילי, סבתא־רבתא שלו: בסרטון טיקטוק טיפוסי איחלו השניים שבת שלום לכל העוקבים שלהם. בברכה הם לא שכחו להזכיר שלילי, היושבת בכורסה, היא ניצולת שואה.
כשהתחלתי לגלול בין הסרטונים גיליתי צמד חמד בין־דורי מגניב ומרגש, שמבין היטב כיצד להפעיל מדיה דיגיטלית. אגב, אני לא היחידה: בזמן כתיבת שורות אלו יש לערוץ יותר מ־2 מיליון עוקבים מכל העולם ו־39 מיליון לייקים.
לו הייתם פוגשים את פורמן ברחובות הבירה, לא הייתם מאמינים שהוא מנהל אימפריה של עוקבים דרך הטלפון הפשוט שלו. במשך השנים הוא נעשה לדובר של משפחתו לנושאים הקשורים לסבתא־רבתא לילי. כמו סיפורים רבים לאחרונה, הוא אומר, הכול התחיל בקורונה: "היה לי קשה להיות רחוק פיזית מסבתא בתקופה הזאת. אנחנו משפחה מגובשת, וכולנו גדלנו סביבה בלונדון. עד הקורונה פגשתי אותה לפחות פעם בשבוע. היא באמת מלכת המשפחה.
"אבל לא רק שהיה לי קשה לא להיפגש איתה, אלא גם הבנתי מה עומד לקרות כשהיא לא תהיה בינינו. באושוויץ היא נדרה נדר שאם היא תצא משם, היא תספר לעולם מה היא ראתה ומה חוותה. כבר ארבעים שנה היא עוברת ממקום למקום ומספרת. בזמן הקורונה הכול עצר, וזה כאב לה מאוד. באותו זמן הרגשתי שצריך לתעד כמה שיותר את הסיפור שלה, כדי שנוכל לספר אותו ביום שאחרי".
לילי נולדה ב־1923 בדרום הונגריה, בעיר הקטנה בונהאד, שכשישית מתושביה היו יהודים. היא הייתה הבת הבכורה משישה ילדים. את ילדותה היא מתארת כילדות השמחה ביותר שאדם יכול לחוות, עם ההורים הטובים ביותר. המלחמה הגיעה לאזור מגוריה רק במרץ 1944, עם כיבוש הונגריה בידי הנאצים. אחרי ימים מעטים רוכזו היהודים בעיירה לתוך כמה גטאות, לאחר שנלקחו מהם כל חפציהם, וביולי העלו אותם לרכבות למסע של חמישה ימים לכיוון אושוויץ. לילי נסעה בקרון עם אמה, אחיה ושלוש אחיותיה. אביה נרצח קודם לכן, ואח אחר נלקח לעבודת כפייה.
בבואם לאושוויץ הופרדו בני המשפחה בסלקציה האיומה של יוזף מנגלה: לילי ושתי אחיותיה הלכו לצד של החיים, ואמה, אחיה ואחותה הקטנים נלקחו לכיוון תאי הגזים. לילי ואחיותיה עברו ארבעה חודשים קשים ביותר במחנה, עד שהועברו למפעל נשק ליד לייפציג שבגרמניה. באפריל 1945, כשכוחות הברית התקדמו לעבר גרמניה, לקחו הנאצים את כל אסירי המפעל לצעדת מוות של חמישה ימים, ללא נעליים וללא מים. לילי אומרת ש"נולדה מחדש" ביום שישי, 13 באפריל 1945, כששוחררה בידי חיילים אמריקנים יהודים.
לאחר השחרור עברה לילי לשווייץ, ומשם לישראל ב־1946. כאן היא פגשה את שמואל, יהודי הונגרי שעלה לארץ ב־1939, לפני שנות התופת. הם התחתנו, ונולדו להם שלושה ילדים. בארץ הם חיו בקיבוץ חפץ־חיים, ולאחר מכן בתל־אביב ובבני־ברק. ב־1967, זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, יצאה לילי עם משפחתה לביקור בלונדון, ומאז נשארה המשפחה לגור באנגליה.
"באחד הימים הראתה לי סבתא דבר שלא ידעתי עליו", מספר לי פורמן, "שטר כסף גרמני שאחד החיילים היהודים נתן לה כששוחררה. החייל כתב לה: 'התחלה לחיים חדשים. בהצלחה ורוב אושר'. שאלתי אותה אם חיפשה לאחר המלחמה מי היה החייל הזה, והיא אמרה לי שלא. אמרתי לה, חצי בצחוק, שאמצא אותו דרך האינטרנט ב־24 שעות הקרובות. זה לקח הרבה פחות זמן: שמונה שעות אחרי הציוץ בטוויטר מצאנו את משפחת החייל, שנפטר ב־2013. אחרי כמה ימים לילי נפגשה בזום עם משפחתו, וזה היה מרגש מאוד. מתוך החוויה הזאת הבנתי כמה כוח יש למדיה הדיגיטלית. מכיוון שהרבה אנשים התחילו לעקוב אחריי, החלטתי להמשיך עם הגל הזה ולספר את סיפורה של לילי דרך טוויטר, אינסטגרם וטיקטוק".
דב היה רק נער בן 17 שהתחיל מבצע הסברתי ענק לזיכרון השואה. הוא הבין מהר מאוד שבמדיה הדיגיטלית לא קיימים הגבולות הפיזיים של העולם: אנשים שחיים במדינות שאין להן קשר עם מדינת ישראל, במדינות שבהן האנטישמיות לגיטימית ובמקומות שאסור ללמד בהם על תולדות השמדת היהודים באירופה, יכולים להגיע לערוצים שלו ושל לילי. לדבריו, 18 אחוזים מהתכנים בטיקטוק הנוגעים בשואה כוללים הכחשת שואה או אנטישמיות. דב מדבר על היכולת "לחנך אנשים" לתודעת השואה דרך סרטונים קצרים ואמצעים אחרים. דרך הערוץ שלהם אנשים מגלים זווית ראייה אחרת, לא של מחקרים היסטוריים אלא של עדויות של ניצולים.
לילי ודב, לדוגמה, מרבים לקיים שידורים חיים שבהם הם עונים על שאלות ותשובות – דב קורא ללילי את השאלות המגיעות מכל העולם, והיא עונה מהכורסה בלונדון. "לפעמים אנשים שואלים שאלות שמראות עד כמה הם לא יודעים מה היה באושוויץ ובזמן השואה", הוא אומר, "הם לא אנשים רעים, הם פשוט לא מכירים ורוצים לדעת, ולכן הם תוהים בקול. שאלו אותנו, למשל, למה סבתא בחרה במחנה אושוויץ ולא במחנה אחר".
בשנתיים האחרונות, דב ולילי נחשבים למשפיעני רשת בתחום העיסוק המסוים מאוד שלהם. דב מרבה לשתף פעולה עם ארגונים כדי להפיץ תכנים חינוכיים על השואה. לפני כמה חודשים הוא נסע למחנה אושוויץ והסריט את עצמו עם מדריך מהמוזיאון במקומות שבדרך כלל סגורים לקהל הרחב, כמו ארכיון המוזיאון. הסרטונים שלו זכו לכ־50 מיליון צפיות. "זה מראה עד כמה חשוב לעשות את זה", הוא אומר לי. לפני כמה ימים נסע למצעד החיים והעלה לרשתות עשרות תמונות וסרטונים מאירוע הזיכרון הגדול, שמתקיים השנה אחרי שלוש שנות הפסקה בגלל הקורונה.
בעקבות העשייה ברשתות החברתיות, פנתה הוצאה לאור לדב וללילי בבקשה שיכתבו ספר על חייה; כך נולד הספר "ההבטחה של לילי", המגולל את חייה של נערה הונגרייה בתופת של המלחמה.
שנים רבות לילי חלמה לכתוב ספר כדי להשאיר עדות מדויקת שתשרוד בימים שלאחר מותה, אבל היא הייתה בטוחה שהוא לא יעניין שום הוצאה לאור. עם הצלחתה בעולם הדיגיטלי, הפך החלום למציאות. במשך שלושה חודשים דב תחקר אותה כדי לכתוב את הסיפור בצורה הטובה ביותר. בימים שהיא סיפרה לו את זכרונותיה, הוא בדק עם חוקרים כל חלק היסטורי בסיפור.
כשסיימו את החיבור הם פנו לנסיך (כיום המלך) צ'רלס, כדי שיכתוב מבוא לספר. אחרי שהנסיך נפגש עם לילי, בפברואר הוא העניק לה את עיטור "מסדר האימפריה הבריטית" האזרחי החשוב במעמד מיוחד ומרגש בארמון וינדזור. כשהספר יצא לאור הוא נעשה לרב מכר, וכבר תורגם לשפות רבות. גם בארץ הוא צפוי לראות אור בעוד כמה חודשים.
