לפני כעשר שנים, בכ' באייר תשע"ג, נדקר למוות אביתר בורובסקי בידי מחבל שהתנפל עליו בצומת תפוח. צופיה, אלמנתו של אביתר נישאה בשנית לאלישיב טנא והם מגדלים יחד את חמשת ילדיהם של צופיה ואביתר, ועוד שלושה שנולדו להם יחד. "החיבור של הגדולים והקטנים הוא מדהים. הם משוגעים אחד על השני", אומרת צופיה. שלושת ילדיו של אלישיב מנישואיו הראשונים מגיעים פעם באמצע שבוע ובכל שבת שנייה.
"עשור זו נקודת ציון", היא אומרת, "זו הפעם הראשונה שאני הולכת לדבר באזכרה של אביתר. תמיד הייתי מאחורה, השתדלתי כמה שפחות שיראו אותי. גם בהלוויה לא דיברתי. כנראה התקלוט פתח בי משהו", היא אומרת השבוע. כבר חצי שנה היא די־ג'יי. מנגנת מוזיקה ומרקידה באירועי בת־מצווה ושמחות אחרות. את קורס התקלוט קיבלה במסגרת סל השיקום של הביטוח הלאומי לנפגעי פעולות האיבה.
מה בעצם הקשר בין תקלוט ובין האומץ לשאת דברים לראשונה באזכרה?
"עברתי תהליך נפשי בקורס. אני אולי בולטת בחיצוניות שלי, אבל באופי אני שקטה. ופתאום יש לך במה ואת אחראית על האנרגיה של אנשים ברחבה. היום אני מוכנה להיות נוכחת, אפילו חשופה. השנה יצא לי לתקלט בבת־מצווה שהתקיימה בתאריך יום ההולדת של אביתר, וגם אחרי האזכרה יש לי אירוע מתוכנן לאותו ערב. אני לא יודעת איך אני עומדת לעשות את זה, אבל החלטתי לקפוץ למים. לאירוע ביום ההולדת הגעתי בלי אנרגיות, בדאון, ופתאום אחרי שהתחיל הרגשתי שינוי של 180 מעלות.
"מבחינתי 'הפכת מספדי למחול לי' זה לא רק ציטוט מתהילים או שיר של ישי ריבו. זה סיפור החיים שלי. ממה שאני רואה סביבי אצל משפחות שכולות, המוות הרבה פעמים לא נגמר במוות. כלומר, אנשים ממשיכים לחיות, אבל במובן מסוים הם מתים אחרי שמישהו קרוב נפטר. הבנתי שאם אני לא שוברת את ההגה הכי חזק לצד השני, אני מתה עם אביתר. אני מרגישה שלהיות על עמדת הדי־ג'יי זה לשחק עם החיים. הנה, נגעתי בסוף שלהם ולא מַתִּי, אז בוא נחגוג עד הקצה את מה שנשאר לי. זה לקחת את המטבע של השכול ולמנף אותו למניה הכי טובה לעולם הזה. לבחור לעסוק בשמחות אחרי כאב כזה, זה להגיד למוות 'שב בפינה ואל תשתלט על מה שלא שלך".
היא מזכירה בדברים גם את המתנה הגדולה שקיבלה לדבריה לפני שש שנים וחצי, בדמות אלישיב וילדיו. "קיבלתי אהבה, כזו שלא חשבתי שאוכל להרגיש שוב לעולם. הרי זכיתי לאהוב, ומי בכלל חשב שזה אפשרי שהלב שלי שהיה כה כאוב, שנשבר, שהתרסק לחלוטין – יתרפא, יתאחה, ישוב לפעום מחדש ולהכניס לתוכו עוד אהבה… וכמו איזה שני משוגעים שמבינים היטב את כאב החיים וכמה הם שבריריים – יודעים לתת כתף. ליהנות מהקיים. עושים את המקסימום. בוחרים לתת צ’אנס מחדש. לצחוק". והיא מוסיפה: "אין לי ספק שאביתר אחראי על השידוך הזה".
מאז נישואיהם נתנו לילדים בחירה חופשית איך לקרוא לאלישיב, והם בחרו לדבוק בשמו הפרטי. אחד מהם, היא אומרת, קרא לו במשך תקופה אבא, ואז חזר ל"אלישיב". "יש משהו יותר קרוב כשקוראים למישהו אבא, אבל אני מבינה אותם. כמה שאלישיב מנסה למלא את החלל, יש הבדלים גדולים ביניהם.
"כשהם אומרים קדיש על הקבר באזכרה, זה גומר אותי. משתדלת להתחבא. אני עצובה בשבילו שהוא מפספס את הילדים. כשהקטנצ'יק עשה צעד ראשון פשוט בכיתי, איך הוא לא פה לראות את זה. מאז, כבר היו לנו בר־מצוות ובת־מצווה, תכף בר־מצווה של החמישי. אומרים שהם כולם דומים לי, אבל בעיניי שניים מהילדים דומים לו מאוד. יש בזה משהו מנחם. הוא השאיר פה טביעת אצבע".
הריאיון המלא יתפרסם מחר (ו') במוסף "יומן" של מקור ראשון
