לאחר הירצחם של האחים הלל ויגל יניב נסע אליסף פרץ, ששני אחיו אוריאל ואלירז נפלו בעת שירותם הצבאי, לבית האבלים בהר־ברכה. "ישבתי שם מול רחל, האחות, ונשבר לי הלב", הוא מתאר. "אני יודע מה זה לאבד שני אחים. חשבתי שצריך מישהו שידבר את השפה שלה, שיבין את הכאב שלה. כשמדברים על חללים שנפלו בצבא או בפיגועים מתארים אותם כאילו אין להם חסרונות, אין מגרעות, הם מושלמים. אבל האחים והאחיות יודעים גם על הריבים הקטנים, על השטויות והצחוקים, על האנושיות".
כדי לחבק את האחים והאחיות השכולים הקים פרץ, יחד עם נוי פרי, אחות שכולה אף היא, את עמותת "האחים שלנו". "אנחנו באים לדבר עם אחים ואחיות. לא תמיד בשבעה, כי לפעמים זה יותר מדי עמוס, אבל כשפתאום אתה מדבר איתם בשפה שלהם, זה עושה להם משהו אחר", אומר אליסף. "פתאום הם אומרים 'רגע, מישהו אחר מבין אותנו'. זו לא עוד משלחת. אני אומר להם 'נדפקתם, אנחנו מאותה משפחה, בואו נחשוב יחד איך מתקדמים מכאן'. בשלב הזה הם עדיין לא יודעים את זה, אבל אתה הולך ביום־יום עם אח מת בתוך הלב".
הצורך לתת קול ובמה לאחים השכולים נבט בליבו של אליסף פרץ כבר ב־2016. בהשראת מיזם "זיכרון בסלון" הוא חשב על מפגשים שבהם אחים ואחיות שכולים יספרו את סיפורם. "הדבר הזה ישב לי בראש, כמו הרבה חלומות שיושבים לך ויום אחד מוציאים אותם לפועל", הוא אומר בחיוך. בהמשך הוא שוחח עם הרב והשר לשעבר שי פירון, וזה הציע לו לקדם את הרעיון עם נוי פרי, אחותו של טל יפרח שנהרג בקרב שג'עייה בצוק איתן.
הם העלו אז פוסט לפייסבוק שמזמין אחים שכולים להצטרף אליהם, וקיבלו פניות רבות ומרגשות. אליסף: "אנשים אמרו לנו 'סוף סוף מישהו רואה אותנו. בפעם הראשונה מישהו שואל אותנו מה הסיפור שלנו, לא של אימא ואבא'. באותה שנה עשינו מאה מפגשים, אחד מהם עם ראש הממשלה נתניהו שסיפר על אחיו יוני".
אליסף, בן 36, הוא ראש אגף חברה ונוער בעיריית ירושלים, נשוי לנועה ואב לשלושה. נוי, בת 31, היא עצמאית בתחום השיווק הדיגיטלי ורווקה. בחיי העמותה אליסף הוא החולם, ונוי היא אשת השטח שמורידה אותו לקרקע.
כשני אחים שכולים בעצמם, הם מצליחים אפילו להעלות חיוך סביב הנושא הטעון של השכול. "בוא נשים את זה רגע על השולחן, יום הזיכרון זה החג שלנו", אומרת נוי. "האולימפיאדה של השכול", מוסיף אליסף, ונוי מסבירה: "זה לא החג השמח שלי, אבל מאז שטל נפל לא חגגתי יותר חגים. אליסף, לך יש משפחה, ילדים, אתם חוגגים. לי אין חג מהרגע שטל נהרג. הזמן היחידי שבו הבית שלנו נפתח לאורחים זה ביום הזיכרון. אני קונה בגדים, מתכוננת מראש, מכינה טקסטים, אנחנו עושים קניות".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין שבת של מקור ראשון
