כאשר רן ספראי מקיבוץ מעלה־גלבוע הגיע למצוות, הוא עלה לתורה לא רק בבית הכנסת בקיבוץ שלו אלא גם במושב נבטים שבנגב המזרחי, המרוחק יותר ממאתיים קילומטרים מביתו. שם, בבית הכנסת הייחודי של קהילת יהודי קוצ'ין, הוא קרא בטעמים קוצ'יניים מתוך ספר תורה שהונח על בימה מיוחדת בקומה השנייה של בית הכנסת, בעזרת הנשים. אמו לימור עמדה לא הרחק ממנו ונהנתה מהמסורת של משפחתה, שאפשרה לה לחוות מקרוב את הקריאה בתורה של בנה.
בית הכנסת בנבטים הוא העתק של בית הכנסת בעיר קוצ'ין (קוצ'י, כיום), ושולבו בו גם פריטים שהובאו מבית הכנסת של הכפר ארנקולם, היום רובע מגורים עצום במזרח קוצ'ין. לצד בית הכנסת שבנגב פועל גם מוזיאון שמספר את סיפורה של הקהילה הקטנה שהגיעה לארץ בשנות החמישים, והצליחה לשמר את מנהגיה הייחודיים.
2,700 נפש בלבד מנתה הקהילה שעלתה בשנת 1954 ממדינת קרלה שבדרום־מערב הודו. במסגרת המדיניות של יישוב העולים החדשים בפריפריה, שעוד נקראה אז סְפר, נשלחו הקוצ'ינים לאייש חמישה מושבים שננטשו: כפר־יובל הסמוך למטולה שבאצבע הגליל; אביעזר, מסילת־ציון ותעוז שבאזור בית־שמש ופרוזדור ירושלים; ונבטים שבנגב. עולים נוספים מקוצ'ין הצטרפו לחמישה מושבים קיימים. "חצי מיהודי קוצ'ין שהגיעו לארץ הלכו להתיישבות, אף שבהודו כלל לא עסקנו בחקלאות אלא במסחר", מספר שחף. "כך נוצרה זהות בין ההתיישבות לעולים מקוצ'ין".
היום מונה הקהילה כעשרת אלפים איש, והריכוז הגדול ביותר שלה נמצא בנבטים: כשני שלישים מאלף התושבים כאן הם קוצ'ינים. המושב משתייך למועצה האזורית בני שמעון, וכשנוסעים בכביש 25 זהו היישוב היהודי היחידי בין באר־שבע לדימונה. סביבו מכל עבר משתרעת התיישבות בדואית.
שחף נולד בנבטים ב־1959, והוא מילדי המושב הראשונים. "אבא שלי, אליעזר, למד בהודו מתמטיקה וכימיה, אבל לא סיים את לימודיו בגלל העלייה לארץ. הוא היה מראשוני העובדים בקריה למחקר גרעיני וניהל שם את יחידת המחשוב במשך יותר משלושים שנה. היום הוא בן 92, וכבר ארבע שנים הוא זקן המושב. בשמחת תורה מקיימים אצלנו טקס מיוחד שבו מלווים את זקן המושב עד לביתו בשירים ובריקודים, ובבית פותחים שולחן ושרים ומספרים בשבחו".
אחרי שהתחנך כמה שנים בבית הספר בנבטים, נשלח נחמיה שחף בן ה־11 יחד עם חבריו לבית הספר בעומר, מצפון לבאר־שבע. "נתקלנו שם בפערי תרבות שהיה קשה מאוד להשלים, אבל זה פתח אותנו. בתיכון נשלחנו לפנימיות חקלאיות כמו מקווה ישראל, עיינות או אשל הנשיא, שם אני למדתי. גם זה עשה לנו טוב. למדנו חקלאות וגם התערינו בחברה הישראלית".
אבל שחף לא בחר בחקלאות: הוא כלכלן במקצועו, וכבר 25 שנה מכהן כמנכ"ל רשות הניקוז שקמה־בשור, העוסקת בשיקום נחלים בכל אזור הדרום. הוא נשוי לחגית, ויש להם שני ילדים ונכד. "בשנים הראשונות בני המושב התחתנו בתוך הקהילה. אני התחתנתי עם מרוקאית מבאר־שבע, והיום כבר אין כמעט זוגות של קוצ'ינים, כי כולם מתערים בחברה. זה מעניין: כששואלים את הילדים של הזוגות המעורבים מה מוצאם, בדרך כלל הם אומרים 'קוצ'ינים'. יש פה גאווה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין 'דיוקן' של מקור ראשון
