כתב העת המדעי נייצ'ר למד לאחרונה שיעור כואב על הקשר בין מדע לפוליטיקה, אך הוא מסרב להפיק לקחים.
ב־2020 פרסם נייצ'ר את תמיכתו הרשמית בג'ו ביידן לנשיאות ארה"ב. ב־2022 הוא פרסם מאמר שגינה פסיקות שמרניות של בית המשפט העליון הקשורות לכלי נשק, הפלות ושינויי אקלים, והמליץ לדמוקרטים להגדיל את מספר השופטים בבית המשפט כדי להיאבק במה שהוא כינה "המלחמה במדע".
כשאתה עוסק בפובליציסטיקה, אתה מודע לכך שלא תמיד תצליח לשכנע את הקוראים שאתה צודק (לדאבוני). לפעמים אתה מצליח לשכנע אותם דווקא לסמוך קצת פחות על שיקול דעתך. פרסום התמיכה בביידן היה אחד מהמקרים הללו, וכעת נייצ'ר פרסם מחקר שמכמת זאת. בין הממצאים: תומכי טראמפ ששמעו על תמיכת כתב העת בביידן היו בעלי סבירות נמוכה יותר להקליק על כתבות של נייצ'ר שקשורות לחיסונים נגד קורונה, ופחות מהם חשבו על מדענים אמריקנים כקבוצה מושכלת וחסרת פניות.
למרות זאת, בגיליון שהמחקר פורסם בו, בחרו עורכי נייצ'ר שלא "לעקוב אחר המדע". לצד המחקר פרסם נייצ'ר באותו גיליון עצמו מאמר מערכת שהתעקש שימשיך לתמוך במועמדים בכל פעם שהוא מרגיש ש"המדע מוכרח לדבר". ההצהרה הזאת אמורה להביך את כתב העת יותר מהמחקר עצמו.
הרעיון שהמדע יכול לדבר או שכתב עת יכול לדבר בשמו, הוא מעין מיסטיקה. המדע לא יכול לתת לנו תשובות על מידת הסיכון שעלינו לשאת, אף שהמרכזים לבקרת מחלות ומניעתן מתיימרים לייעץ לנשים פעילות מינית בגיל הפוריות להימנע מצריכת אלכוהול אלא אם הן משתמשות באמצעי מניעה, ודוחקים בכולנו להימנע מסטייקים שעשויים נא או חצי נא. ודאי שגוף מחקר מדעי לא יוכל לקבוע אילו תקנות נשק עלינו לאמץ, ושום ניסוי לא יוכל לגלות אילו חוקים תואמים את התיקון השני לחוקה.
אבל זו היומרה של נייצ'ר: דעות עורכיו אינן רק מושכלות ומנומקות, אלא הן הדעות היחידות שמותאמות למדע. פרישתו של הנשיא דונלד טראמפ מהסכם הגרעין של ממשל אובמה עם איראן – אחד הנושאים שצוינו בכתב התמיכה בביידן – לא הייתה רק שגיאה גיאופוליטית, אלא גם שגיאה מדעית.
בכל הנוגע לאמון מופרז ביכולתו של המדע לדייק בנושאים פוליטיים, העורכים של נייצ'ר לא לבד, רחוק מזה. קחו לדוגמה את המכתב הפתוח שמאות מומחי בריאות הציבור חתמו עליו לאחר הריגתו של ג'ורג' פלויד ב־2020. הם טענו שיש לאפשר התכנסויות גדולות למחאה על אי צדק גזעי מכיוון שהן מקדמות את בריאות הציבור. עם זאת הם יצאו נגד כל סוג אחר של התכנסויות גדולות, בייחוד הפגנות נגד סגרי הקורונה.
ניזכר גם בהתעקשות החוזרת ונשנית של אנתוני פאוצ'י שהביקורת עליו פירושה ביקורת על המדע. לא משנה שחלק ניכר מהביקורת הזו נגע להחלטות והצהרות ספציפיות שלו, כמו הודאתו בכך ששינה את הערכותיו לגבי אחוז האוכלוסייה הנדרש לחסינות עדר נגד נגיף הקורונה, כששקל מחדש מה דעת הקהל תוכל לשאת. הבעת ספק בשאלה אם רשויות בריאות הציבור צריכות לשוחח כך עם הציבור אינה דומה לפקפוק בחוקי התרמודינמיקה.
במגפת הקורונה למדנו שלא נוכל לסמוך על המדע לספק תשובות סופיות בזמן אמת אפילו לשאלות שמחקרים יכולים לענות עליהן באופן עקרוני, כמו עד כמה מסכות יעילות או איזה מרחק נדרש בין אנשים כדי לעצור את התפשטות המחלה. יותר משנה מפרוץ המגפה, הניו־יורק טיימס דיווח שהשאלה כיצד רשויות בריאות הציבור החליטו שהתשובה הנכונה היא שני מטרים, נותרה בגדר "תעלומה". זמן קצר לאחר מכן, ההנחיות לבתי הספר השתנו לשמירת מרחק של מטר בלבד.
וזה מחזיר אותנו לניסיון של נייצ'ר לדבר בשם המדע. אחת הסיבות לכך שעורכיו תמכו בביידן הייתה שטראמפ מתח ביקורת על מה שהם תיארו כ"הנחיות הבריאות מבוססות המדע של ה־CDC… לשימוש במסכות פנים וריחוק חברתי". תחשבו מה שתחשבו על מדיניות הקורונה של טראמפ, במקרה הטוב ההנחיות של ה־CDC היו מבוססות באופן רופף על מדע. הבלבול בינן ובין המדע מערער באופן מיותר את האמון במדע בעצמו.
המדע הפך לזירה נוספת של קיטוב פוליטי בארה"ב מסיבות רבות. הביקורת על הממסד המדעי, שלפעמים הייתה מוגזמת ואפילו פרנואידית (לא, הקורונה לא הייתה קונספירציה שנועדה להעביר כסף לחברות תרופות), נושאת חלק מהאשמה. מדענים צודקים כשהם תוקפים טענות כאלה. מדענים צריכים כמובן להרגיש חופשיים להשתתף בדיון הציבורי לצד אחיהם האזרחים, אך שימוש בסמכות מדעית כנשק בדיונים פוליטיים הוא עניין אחר. המדע לא יכול להגיד לכם איך להצביע בבחירות. והמחקר החדש של נייצ'ר מעיד שהעמדת פנים כאילו הוא יכול, תתברר בדרך כלל גם כלא יעילה פוליטית.
רמש פונורו הוא עורך נשיונל רוויו
