עוול היסטורי של שמונים שנה הגיע לתיקון מסוים בשבועות האחרונים. במוזיאון יד ושם הונצח זכרו של משה (מיקלוש) קראוס, שהציל יהודים בשואה יותר מכל אדם אחר, והונצח במוזיאון לאחר שנים של התעלמות.
קראוס, איש תנועת המזרחי, זכה לאחרונה בלוחית זיכרון על שמו בגלריית "יהודים מצילים יהודים" במוזיאון. הדבר התאפשר בזכות פעילים שעמלו רבות בשנים האחרונות להנצחתו של מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט, הוגה מבצע ההצלה ב"בית הזכוכית", שהביא במישרין ובעקיפין להצלתם של עשרות אלפי יהודים בזמן המלחמה.
לאחר שפלשו להונגריה ב־1944 שלחו הנאצים בתוך שמונה שבועות כחצי מיליון מיהודי הונגריה למחנות ההשמדה בפולין. דו"ח על הנעשה באושוויץ הגיע לידי קראוס, ובתחושת חירום נואשת הוא ביקש להציל את היהודים הנותרים בסיוע ממשלת שווייץ. לשם כך הוא פנה לקארל לוץ, קונסול בצירות שווייץ בבודפשט, והציע לו להפוך את 1,500 אישורי העלייה לארץ ישראל שניתנו ליהודים בהונגריה לתעודות משפחתיות. המהלך הזה הכפיל את בעלי האישורים עד כמעט 8,000 איש, שנחשבו מעתה לאזרחים בריטים תושבי פלשתינה שזכו להגנת השווייצרים.
בהמשך החל לוץ להמציא לבעלי תעודות העלייה "שוצפסים", כתבי חסות שווייצריים, ובכך הציל עוד עשרות אלפי יהודים. ארתור וייס, בעליו של מפעל זכוכית, נידב את בית המלאכה שלו למבצע, וחסות שווייצרית נפרסה על הבניין.
עם עליית המפלגה הפשיסטית לשלטון בהונגריה, באוקטובר 1944, הורע מצב היהודים עוד יותר, ואלפים צבאו על בית הזכוכית בבקשה לקבל תעודת חסות. ל־40 אלף תעודות החסות נוספו עוד רבבות תעודות מזויפות. רבבות היהודים שהחזיקו בהן התרכזו בעשרות דירות שרכש לוץ בבודפשט, וגם עליהן נפרשה חסות שווייצרית; קראוס עצמו רכש עוד שני בתים לצורך המבצע.
למרות חלקו המרכזי של קראוס בהצלת יהודי הונגריה, שמו נדחק מדפי ההיסטוריה, ומיד בתום המלחמה הוא אף פוטר מתפקידו.
בעקבות כתבה של העיתונאית אמילי עמרוסי בעיתון ישראל היום, שבה הובא סיפורו של קראוס, החל יועץ התקשורת שמוליק קליין, מעורכי כתב העת "משיב הרוח", לפעול להנצחתו. בקמפיין שהוביל הוא התבסס בין השאר על ספרה של ד"ר איילה נדיבי, "בין קראוס לקסטנר: המאבק על הצלת יהודי הונגריה", ועל ספרים נוספים שנכתבו על קסטנר, שקראוס היה העד הנוקב ביותר במשפט הדיבה בעניינו.
הצהרת השופט בנימין הלוי ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן", התבססה בין השאר על עדותו של קראוס שטען כי לא זו בלבד שקסטנר לא סייע בהצלה, הוא גם פגע בה. "הבנתי שזו מציאות לא נורמלית שגם היום, עשרות שנים אחרי המלחמה, מציל היהודים הגדול ביותר בימי השואה נמחק מההנצחה הממלכתית", אומר קליין.
בעקבות פעילותו של קליין פנה לפני כעשור מנכ"ל הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, נחי אייל, לעיריית ירושלים בבקשה לקרוא רחוב על שמו של קראוס. ואכן, קראוס הונצח בשכונת פסגת זאב בעיר. סיפורו אף מוצג בבית העדות במושב ניר־גלים, אך הוא טרם זכה להנצחה ממלכתית באתר יד ושם. עם בחירתו של דני דיין לתפקיד יו"ר יד ושם, פנו אליו נחי אייל וחברת הכנסת לשעבר שולי מועלם בבקשה לתקן את העוול.
באגף המוקדש ליהודים שהצילו יהודים ביד ושם, הוצגה זה שנים תמונה גדולה של יהודים הונגרים הצובאים על בית הזכוכית. אך שמו של קראוס, שהגה את השימוש במבנה כמקום הצלה, לא הוזכר. "קראוס הונצח ביד ושם במחקר ובפרסומים, וחומר רב בעניינו מצוי בארכיון יד ושם", אומר דיין, אך מודה ש"מקומו באמת נפקד" בהנצחה הרשמית במוזיאון.
"כאשר נחי אייל פנה אליי ביקשתי להבין מדוע, והחלטתי שהגיע הזמן לתקן את העוול ולהביא לכך שקראוס יופיע במוזיאון עצמו, ושמיליון המבקרים מדי שנה ייחשפו לסיפורו", ממשיך דיין. "מטבע הדברים מתרחשים במוזיאון שינויים ככל שהמחקר מתקדם. מקרה דומה היה עוד לפני תקופתי עם אצ"י, הארגון הצבאי היהודי, שמקומו נפקד מיד ושם עד שמשה ארנס ז"ל גאל אותו מההתעלמות".
קליין מצידו אומר שהעוול תוקן באופן חלקי בלבד. "לוחית הזיכרון המוצבת למרגלות סיפורו של קסטנר לא משקפת את מעשה ההצלה המלא של קראוס", הוא מסביר. "קיר שלם בתצוגה עוסק בבית הזכוכית, אך מי שעמד מאחורי רעיון ההצלה מושמט. זה גיבור יהודי שהיה צריך להיות מוכר לכל אזרח בישראל".
לדבריו, בין צאצאי ניצולי בית הזכוכית יש רבים וטובים מבניה של מדינת ישראל. הוא מציין בין השאר את מפקד חיל האוויר לשעבר אליעזר שקדי, שאביו משה ניצל בזכות קראוס, ואת ח"כ אורית סטרוק, שאימה והוריה הסתתרו בדירת מסתור וזכו לתעודת חסות שהשיג קראוס.
קליין משוכנע כי בעוכרי הנצחתו של קראוס עמדה השתייכותו למזרחי ולא למפא"י, כמו קסטנר. "בתצוגה הנוכחית של יד ושם יש לוח בכל גובה הקיר לזכר מעשה ההצלה של קסטנר, 1,684 יהודים ברכבת הידועה, לעומת שלט קטנטן על קראוס, בלי לציין שעשרות אלפים ניצלו בזכותו", הוא קובל. "אני מאמין שיד ושם צריך לתת לקראוס את המקום הראוי לו כגדול מצילי היהודים בשואה".
דיין אינו שותף לתחושה שההנצחה הדלה של קראוס נובעת מסיבות פוליטיות. "אני לא מאמין בסיכולים פוליטיים בהנצחה", הוא אומר. "השאלה מדוע עד היום קראוס לא הונצח כראוי היא לא שאלה לאנשי יד ושם אלא לסוציולוגים והיסטוריונים של החברה הישראלית".
ד"ר חנן יצחקי, ראש התוכנית לזיכרון במכללת אפרתה בירושלים, שהשתתף בפעילות להנצחת קראוס, מסכים עם קליין. "קראוס נפל קורבן לפוליטיקה של הזיכרון", הוא סבור. "הזיכרון הקולקטיבי מעוצב בידי בעלי דעה ואינטרס, שיש להם עניין לשים את הזרקור על אירועים ואנשים מסוימים ולא על אחרים.
"הדוגמה הכי טובה לכך היא קבורת חלקה של תנועת אצ"י הרוויזיוניסטית במרד גטו ורשה, החודש לפני 80 שנה. לולא מחקרו של משה ארנס היו הלוחמים הללו נשכחים מהתודעה הלאומית. מי שעיצבו אותה היו תנועות הפועלים, שהדגישו רק את חלקם של חבריהן במרד".
