אני פוגשת את איתי לוי בביתו שבנס־ציונה, וילה פרטית עם בריכה נאה בחצר, רגע לפני סיבוב הופעות בארצות הברית ושני רגעים לפני שיופיע בטקס הדלקת המשואות. "זו הפעם השנייה שאני מופיע בטקס. בפעם הקודמת זה היה מצומצם, בקורונה. אני מאמין שהפעם זו תהיה חוויה מתקנת, עם קהל. אני חושב שזה כבוד גדול, וזה טקס חשוב מאוד".
דווקא בגלל ההצלחה הגדולה שלו אני רוצה להתחיל ממקום רחוק מאוד מאור הזרקורים ומבקשת ממנו לחזור לחוויית ילדות טובה. הוא נזכר בימים האלו ממש, חופשת הפסח, כשהיה ילד. אמו רות, שגידלה אותו ואת שני אחיו לבד, הייתה שוכרת רכב קטן ויחד הם היו יוצאים לטיולים. פעם אחת בשנה, היא לקחה חופשה מהעבודה במשק בית ולקחה אותם אל הספארי, לדודים באבן־יהודה ולמשפחה ברמת הגולן. "אלו היו חוויות מדהימות, אבל זה היה רק פעם בשנה".
וחווית פחות טובות?
"זה יש מלא. גירושים של הורים זה דבר לא נעים. הייתי בן ארבע כשההורים שלי התגרשו. אבא שמכור לסמים וגם היה בכלא, אמא שעבדה בשלוש עבודות. לא חוויות קלות. כן, זה הסיפור שלי – נולדתי למשפחה מסוימת, אבא כזה, אמא כזו – אבל אלה לא החיים שלי, כי יצרתי מציאות אחרת".
והמציאות של הזמר הים־תיכוני הפופולרי יפה מאי פעם. בימים אלו הוא מציין כמעט עשור של פעילות ערה בסצנה הישראלית. הוא הוציא עשרות להיטים, כבש את המקומות הראשונים במצעדי תחנות הרדיו המובילות, הספיק לזכות במאסטר שף VIP, ערך מופעי ענק בבמות הכי גדולות בארץ, ומופיע כמעט מדי ערב – באירועים פרטיים, בהופעות, וגם בתיאטרון הבימה. בין לבין הוא מספיק להשתתף כשופט ב"כוכב הבא".
בימים אלה לוי (35) מופיע בתפקיד "קזבלן" במחזמר הוותיק שזכה לביצוע מחודש בתיאטרון הבימה. הגעתי לצפות בו באחד ממוצאי השבתות האחרונות. בחוץ המפגינים צעקו "דמוקרטיה", ובפנים שר הקאסט את "דמו, דמו, דמוקרטיה" בלחן המוכר מהמחזמר החברתי שהועלה לראשונה ב־1966. לרגעים נדמה שכמעט דבר לא השתנה וכל הסוגיות שצפות במחזה רלוונטיות גם היום – השסע העדתי בישראל, יחסי אשכנזים–מזרחים, הבדלי מעמדות.
"אני חושב שאין הצגה ראויה ממנה לזמנים האלה. פתאום ההצגה קיבלה איזושהי תפנית חדה, והטקסטים מקבלים משמעות גדולה יותר. אנחנו מדברים על זה הרבה מאחורי הקלעים, על מה שקורה, על הפוליטיקה. יש גם קצת ויכוחים, אבל ויכוחים כיפיים, כי בסופו של דבר אנחנו פה בשביל לשרת משהו, להעביר מסר. אבל ברור שמרגישים את המצב. לא נעים, לא כיף. בכל מוצאי שבת יש לי דאון כזה. זה באסה".
אבל אתה מבין את הרצון לשנות דברים?
"חד־משמעית. קודם כול, זה מהמם שהעם רוצה להגיד את דברו. אנחנו דמוקרטיה. אבל בכל מקרה, כל מחאה היא לא מגניבה ולא נעימה".
בתור ילד שגדל בשכונת שעריים ברחובות, הוא היה רואה את הפסטיגל בדמיונו אבל על כרטיסים למופע הוא היה יכול רק לחלום. "הייתי מדמיין איך השחקנים קופצים, הולכים ומתחפשים, אבל לא ראיתי פסטיגל אף פעם. זה לא היה בראש מעיינינו. זה נשמע כמו משהו של ילדים עשירים. כרטיסים מוזלים היו אז רק למי שאמא שלו הייתה עובדת מדינה. אמא שלי הייתה עובדת משק בית, מנקה בתים, שם לא היה ועד עובדים".
כחלק מהמאבק למען עתיד טוב יותר לילדיה, אמו של לוי דאגה שהוא ישתלב בבתי ספר איכותיים. "בזכות אמא, תמיד למדתי בבתי ספר בריאים עם אנשים מאוד נורמטיביים, אבל גם תמיד הייתי נטע זר. החברים שלי לא היו מסכימים ללוות אותי עד הבית, כי שעריים הייתה שכונה קשה שגרו בה הרבה משפחות עם סיפורים מאוד לא נעימים. אבל נו מה, אני עכשיו אתמסכן על זה?"
חלמת אי פעם שתגיע למקום הזה?
"תמיד רציתי להצליח. אמא שלי לימדה אותי שאם אני רוצה, אני יכול להיות הכול. לא הייתי רב־כישרונות, לא היו לי חוגים וכאלה, אבל החלומות כל הזמן נשארו חזקים. חלמתי להיות משהו, רק לא ידעתי מה. תמיד שרתי, אבל לא חשבתי שבאמת אפשר להתפרנס ממוזיקה, לבנות מזה בית ולחיות חיים. לא ידעתי את זה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין מוצש של מקור ראשון
