לשבות רעב למען הידברות נשמע כמו אוקסימורון. מי שנוקט בצעד קיצוני שכזה יודע מן הסתם לאן הוא חותר ותובע הכרעה של בעד או נגד, עם שלושה סימני קריאה. אבל במאהל ההסכמות שהוקם סמוך לכנסת שובתים רעב זה השבוע השני אנשים ונשים בעלי עמדות פוליטיות שונות, תומכי הרפורמה ומתנגדיה, מגיל 20 עד 75, ודורשים הידברות.
אודי ליאון, תסריטאי ואיש תקשורת, היה הראשון, וסחף אחריו עוד כעשרים איש משני צידי המתרס. "שני הצדדים צריכים לרדת מהעץ", הוא אומר לי כשביקרתי באוהל ביום שני. אתמול, הוא מספר לי, הוא ושובתי הרעב האחרים עלו לירושלים וחיזרו אחרי ח"כים שייאותו לדבר איתם. "החוויה הייתה קשה. אטימות גדולה. התחושה הייתה שאתה מדבר עם אנשים שעברו שטיפת מוח. הטקסטים היו כמעט זהים משני הצדדים. 'אנחנו עשינו ג'סטות והלכנו לקראת, והם לא בסדר כי אל"ף, בי"ת, גימ"ל'. אמרנו לכל אחד 'אתה צודק'. כי הם באמת צודקים. כל צד חטא פה חטאים. אמרנו 'בסדר, השני לא היה בסדר, אבל העם הולך להיחרב, ולכן האפשרות היחידה זה לרדת מהעץ ולהתחיל לדבר'. אנחנו בחרדה כי הסכנה גדולה, ובעיניי אם ידרסו עכשיו את הימין וישפילו אותו – התוצאה עלולה להיות חמורה אפילו יותר מאשר אם הרפורמה הייתה עוברת".
אילן גזית , יו"ר המחנות העולים: "אנחנו חייבים להושיט יד ולהגיע להסכמות על האיזון בין הרשויות. לא יכול להיות שיהיה פה צד אחד מנצח, כי ככה אנחנו ממשיכים את מאבק ההכנעה
מבעד לשירת המחאה שנשמעת מבחוץ, אני מנסה להאזין לדבריהם של היושבים באוהל ומבינה שהם מנסים לגבש אסטרטגיית פעולה. אם עד עכשיו הם נאבקו למען עצירת החקיקה במטרה להגיע להסכמות מתוך הידברות, ביום שני הם מבינים שהמסר שיש לחדד כעת הוא מסר שאין בו שירי הלל וניצחון. אחרי דין ודברים יוצאת הודעה שהם מסמסים אל כל חברי הכנסת: "אנחנו, קבוצת שובתי הרעב, מתחננים בפניכם, מנהיגי ישראל ועם ישראל כולו: אחרי ההשהיה, זו העת להושטת יד ולא להכנעה. אנו קוראים לחשבון נפש, להידברות ולאחריות משותפת. אסור שאף צד ינצח – עם אחד אנחנו!". בשעה שהם מסמסים במרץ, נזרקת שאלה לחלל: "מי ישלח לביבי?". "הוא לא העניין", משיב בן־קול כלשהו.
מאהל ההסכמות הוא מעין אי של שפיות בתוך ים הכאוס. כשעולה ממנו שירת "למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך", יש המזילים דמעה ויש גם כאלה שלא לגמרי מכירים את המילים והמנגינה. "גם זה משהו שצריך לחשוב עליו", אומר לי אחד מראשי המאהל, תל־אביבי גלוי ראש. כשאני מניחה את הצד הציני שלי בצד, אי אפשר שלא להתרגש מההתאגדות הזו. גם ככה הכול רועד פה מסביב, והדמעות נמצאות במצב היכון הכן צא, אז נא לא לשפוט רגשנות יתר בחומרת יתר. המנהיגה הרוחנית של קהילת ציון הירושלמית, תמר אלעד־אפלבום, גם היא שובתת רעב, חולקת איתי תובנה פרשנית על ההמנון הלאומי: "'כל עוד בלבב פנימה', כלומר כל עוד יש לנו בלב פנים של כל החברה הישראלית, רק אז אנחנו יכולים לעשות בעולם הזה ובינינו תקווה".
המיקרופון באוהל עובר בין דובר למשנהו. בשלב מסוים תופס אותו פרופ' רונן אברהם מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב, שהצטרף לשובתי הרעב. "זה היה מהלך חסר סיכוי", הוא אומר. "יום שלם של תחנונים לח"כים מהאופוזיציה והקואליציה. אלו ואלו אומרים אנחנו מגיני הדמוקרטיה האמיתיים והצד השני מחריב, אנחנו אחראים והצד השני מוסת. חזרתי פסימי מאוד ולא חשבתי שאחזור לפה שוב תוך 12 שעות. אין לי ספק שהשיחות שניהלתם עם חברי הכנסת, כמה שהיו נראות חסרות תוחלת, עשו שינוי, אני לא יודע איך", הוא אומר לקול תשואות הנוכחים.
לפני חודשיים הוא פרסם מתווה לפשרה. "הרעיון של 'המנצח לוקח הכול' הוא מטורף'", הוא אומר לי ביחס לבחירת השופטים, ומבהיר שבמקביל הוא שותף פעיל במחאה. "אני נואם, תומך בסרבנות, מארגן מתווה מרי מיסים".
ואיך זה מסתדר עם המסרים של אוהל ההסכמות?
"זה מאוד פשוט. אין ספק שהדבר המועדף הוא פשרה, פשרה ששני הצדדים לא אוהבים. מכיוון שעד היום הפתרון הזה לא תפס, בבחירה בין להפסיד ללנצח צריך לנצח, אבל זה ממש לא הפתרון המועדף עליי". אני נפרדת ממנו בברכת "שלא ננצח ולא נפסיד", והוא נבלע בתוך נהר דגלי ישראל.
הגרביים של בגין
בעודי הולכת ממרכז ירושלים לגן הוורדים, הפכתי אט אט לחלק מדבוקת המפגינים נגד הרפורמה. חלק אבל לא חלק. קינאתי בתחושת הצדק הבלתי מעורער שלהם. במי שיכול לצעוק סיסמאות ולעמוד מאחוריהן בלב שלם ובוטח. קינאתי וגם בזתי להם. איך אתם יכולים להיות צודקים כל כך, חשבתי, ואיך יכולים אנשי המתרס השני להיות צודקים כל כך. אך ככל שהתקרבתי לכנסת החלו לקנן בי שני קולות. האחד, מה לי ולהם. והשני, אנשים אחים אנחנו. חושבים אחרת, נראים אחרת, לא חולקים את אותו סל ערכים, אמונות ודעות – ובכל זאת חולקים אינסטינקט משותף: משהו לא טוב מתרגש על המדינה הזאת.
אלו לא רק סעיפי הרפורמה, זה ההקשר כולו. הרכב הממשלה, מובילי הרפורמה ששעטו אל כיבוש בית המשפט העליון כאחוזי אמוק, השינוי שעבר על הציונות הדתית בחמש מערכות הבחירות האחרונות (זוכרים שבן־גביר היה פסול חיתון? כן, כולנו הספקנו לשכוח, אבל זה לא היה כל כך מזמן). מכלול החוקים שהקואליציה העבירה, וגם החקיקה שהופלה או לא עברה. מה לעזאזל היה דחוף כל כך להפיל את חוק האיזוק האלקטרוני שאמור לעזור לנשים שחייהן בסכנה? או לנסות להתיר אפליה בחוק? ואם מחברים את מה שקורה בישראל לתדר עולמי של עליית גורמי ימין קיצוני וצמצום זכויות נשים, גם אנשי ימין שרואים בעצמם ליברלים מצאו את עצמם בשבועות האחרונים נעים בחוסר נוחות.
אז הלכתי לחפש את אנשי האמצע בארץ הדיכוטומיות הזרועה שסעים ושדים, בהפגנה הגדולה של יום שני בעקבות פיטורי גלנט יום קודם לכן. כמה אנשים "כמוני" ראיתי בהפגנה מול הכנסת? במאהל ההסכמות נראו רבים מבני הציונות הדתית, הליברלית, הירושלמית, אבל מצאתי גם כמה מתנחלים "הארד קור". מכר חובש כיפה סיפר שהגיע במיוחד מתל־אביב כדי להפגין כי שם הוא לא מרגיש בנוח. חברה אחרת אמרה שברגע שיצאה ממאהל ההסכמות אל ההפגנה שבחוץ עם השלטים על הכלא שמחכה לביבי והנאומים של המארגנים, היא חשה ניכור וזרות.
"פה אני מרגיש בבית", שמעתי בחור צעיר אומר לחברו ליד האוהל, ארבע מילים שעוררו את סקרנותי. נקרא לו אלי, בן 26, ירושלמי מבית מסורתי, לבוש סווטשרט לבן ושרשרת כסופה עם תליון מגן דוד. הוא התלבט במשך שעה וחצי אם לצאת מהבית, ובסוף היו אלה הגרביים שהכריעו. "שלפתי מהמגירה בלי לשים לב ולא תאמיני מה קרה", הוא אומר ומגביה את שולי הג'ינס. משני קרסוליו מבצבצת דמותו של מנחם בגין. "אחרי מותי, אני מקווה שאזכר מעל לכול כמי שמנע מלחמת אחים", הוא מצטט.
הזמבורות רועמות ואני מגייסת את כל הקשב שלי: "חלק מהדמוקרטיה זה שהרוב מחליט", הוא אומר, "ואני בטוח שהרוב לא בעד מה שקורה פה, וגם לא בעד הרפורמה. אני איש ימין ואני לא בעד הרפורמה". הוא לא מוצא את עצמו באף מחנה. "אני חושב שאנחנו רחוקים מדיקטטורה, אבל כואב לי שחברים שלי מבטלים את הדעה שלי ומתייחסים אליה בזלזול. עומדות בפניי שתי אופציות: או ליישר קו עם זה שהרפורמה הזו צריכה לעבור במאה אחוז, או ליישר קו עם המחשבה שמחריבים לי את המדינה עד היסוד. אני לא חושב את זה ולא חושב את זה. צריכה לעבור רפורמה, אבל היא לא שווה לי את הקרע".
לא לנער הזה התפללנו
את עיניי צדה דמותה של תושבת השומרון, אישה בכירה ומוכרת בעולם החינוך הדתי. היא חתמה על שתי עצומות, הראשונה קראה להגיע להסכמות והשנייה לעצור את החקיקה, וחטפה על כך גינויים. "אידיוטית שימושית ודברים מהסוג הזה. הרגו אותי. שנים רבות אני מחזיקה בדעה שדרושה רפורמה במערכת המשפט, יש לי בטן מלאה עליה. ועדיין, ברגע שראיתי את הרפורמה חשבתי שהיא בעייתית משום שאין בה דבר שמגביל את הממשלה.
"ומה שקרה ברקע הטריף אותי", היא מוסיפה. "אתם רוצים לעשות רפורמה? אז תהיו נקיים. אבל חוק דרעי, חוק המתנות – איך תקבלו אמון? אתם הורסים לי את הרפורמה שציפיתי לה כל כך הרבה שנים. אני חושבת שמה שאהרן ברק עשה לא היה תקני, אבל אני גם חושבת שאם רוצים לעגן היטב את האיזונים והבלמים, צריך לעשות את זה בהסכמה רחבה. אי אפשר בכוח. 'הפשע הראשון' שלי היה שתמכתי בממשלת בנט־לפיד. אני חושבת שבנט הבין שצריך לעבור מפוליטיקה של הכרעות לפוליטיקה של הסכמות. הפוליטיקה הזו של ההכרעות מסוכנת והרסנית לנו".
אל האוהל של אנשי האמצע, אלו שיודעים שהאמת לא נמצאת רק אצלם בכיס, נכנס גבר כבן ארבעים. הוא נסחף לשיחה ערה, על גבול הצעקנית, עם בחור חובש כיפה. "הציונות הדתית היא האויב שלי", הוא מצהיר. "בגלל הקיצוניות שלה אני שופך את התינוק עם המים. הם מפריעים לקיומה של מדינה דמוקרטית חילונית, עם האמונות המוזרות שלהם והחיילים שמתים בשבילם והפלסטינים שסובלים בגללם ועם ישראל שנגרר שבי אחרי החלום הקיצוני שלהם. צריך לכופף ולהחזיר אותם לפרופורציות שלהם".
שהוקם סמוך לכנסת, השבוע. צילום: נעמה שטרן
ברקע נשמעת שירה, "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך". אני חולה על התסריטים שהמציאות כותבת. האיש ממשיך וממשיך. רצחתם את דוואבשה ואת אבו־חדיר. בחור עם חולצה כחולה של המחנות העולים נחלץ להעביר לו שיעור בסוציולוגיה ומסביר ש"בקרב חובשי הכיפות יש קבוצות שונות שחלקן במאבק אדיר אחת עם השנייה. למתבונן מהצד כולם חובשי כיפות, ולמתבונן עוד יותר מהצד כולנו יהודים. שאלה של פרספקטיבה. אני חילוני לגמרי, איש שמאל. אנחנו לכאורה משתייכים לאותה קבוצה, אבל תהום פעורה בינינו". מתברר שזהו אילן גזית מקיבוץ נערן, יו"ר תנועת המחנות העולים. "אני מכיר הרבה אנשים שמדברים וחושבים ככה", הוא אומר בצער על הדובר הקולני.
"בהנחה שתהיה עצירה של החקיקה, אנחנו חייבים להושיט יד ולהגיע להסכמות על האופן שבו תתנהל מערכת המשפט ועל האיזון בין הרשויות", אומר גזית. "חייב להיות שינוי. לא יכול להיות שיהיה פה צד אחד מנצח, כי ככה אנחנו ממשיכים את מאבק ההכנעה, ובכל פעם ציבור גדול אחר יהיה מובס".
כרגע נראה שהרבה אנשים בימין ירגישו מוכנעים. מה האמירה שלך אליהם?
"אני מחויב להיות שותף לכך שיהיה שינוי באיזון בין הרשויות. הוא לא יכול ללכת לכיוון שאליו הרפורמה הלכה, אבל אנחנו יכולים להגיע להסכמה. רוב הציבור יכול להגיע להסכמה על חלק גדול מהדברים, ואגלה לך סוד: אפילו רוב הפוליטיקאים יכולים".
אנשי האמצע
כוכב־השחר, שלושה ימים קודם לכן. חמש שנים עברו מאז שגיסי עדיאל קולמן נרצח בידי מחבל בעיר העתיקה. יום הולדת עגול למוות. החיים המשיכו להחיות. המתים המשיכו להיות מתים. הילדים גדלים. זוהר, ששנה שעברה זחלה על הקבר, כבר הולכת, דבקה במשימתה להעביר אבנים מכל המצבות הקרובות למצבה של עדיאל. בוויכוח משפחתי שהתנהל בבית הדודים לאחר העלייה לקבר, מצאתי את עצמי רגע אחד מסבירה את הרפורמה מול קרוב משפחה מצביע חד"ש, וברגע השני מדבררת את מתנגדיה מול קרוב משפחה מצביע הציונות הדתית. אני רואה את נקודות העיוורון של הימין ושל השמאל. רגע אחד אני אותה נערה מתפילת הנערות, וברגע השני אני אדם החרד מאוד מהממשלה הזו.
וכשמתחילים לחפור מתחת לסיפור הזה של בג"ץ והרכב הוועדה למינוי שופטים, מתברר שאנחנו בכלל מדברים על דברים אחרים. כמו למי יש יותר כוח, ועל בעיות ייצוג והזנחת הפריפריה, ועל אנשים שמרגישים שהם אזרחים סוג ב', ועל טכנאי מטוסים שנמאס להם להרגיש שהם שווים פחות מטייסים. האם כל הדברים האלה קשורים ישירות לבית המשפט? לפסקת ההתגברות? למינוי שופטים? התשובה לדעתי היא לא.
בדרך חזרה אל מרכז העיר, מול המפגינים שמתחילים לצעוד במעלה רחוב בצלאל, עובר גבר עם דגל הליכוד. הוא צועק "רק הליכוד יכול", ומפגינה עונה לו: "אין על הליכוד". הוא משיב: "אל תדאגו, לא תהיה מלחמת אחים". חשבתי לעצמי הו, איזה סיום נחמד לכתבה. ואז עבר מולי אופנוען שסימן לעברי תנועה מגונה. חשבתי להתעלם, לא לתת לסוף הסיפור הזה לנצח, אבל אז קרה דבר נוסף. מישהו צעק: "האוטובוסים לחווארה יוצאים מפה. סעו לשם אנרכיסטים, לכו למחבלים שלכם". והסוף הזה כבר היה חייב היה להיכתב.
לרכוב עכשיו על גלי השנאה זה קל. אבל ברגע כל כך כואב ודרמטי לחברה הישראלית, אנחנו זקוקים נואשות לאנשי האמצע. אנשי האמצע יכולים להגיע מימין ומשמאל, ובלבד שיהיו מוכנים לוותר על משהו ששייך להם, שהוא חלק מהזהות שלהם, ושכנראה יהיה להם כואב מאוד לוותר עליו, בשביל לזכות במשהו אחר: ביכולת שלנו להמשיך לחיות זה לצד זו.
