בשבת שבה אירע הפיגוע בנווה יעקב, ילדה בתה של הרבנית ימימה מזרחי בת. בעוד בקומה אחת של בית החולים ניתנו חיים, מתחתיה הובילו האמבולנסים ביללות את הפצועים המתנדנדים בין חיים למוות. "חשבתי לעצמי איך פה יולדים ופה מתים? איך זה מסתדר בעולם?" מספרת מזרחי. "זה החזיר אותי למצרים, כשאל מול הגזירות הקשות, הגברים אמרו דבר מושכל – לא נתחתן ולא נביא ילדים למקום כזה. אנחנו רוצים להיות אל־הוריים מפני שהעולם אכזר. הם צדקו. אבל הנשים לא הסתכלו על הדברים כמו הגברים, שבאמת ניתחו את המצב לאשורו, אלא הן היו 'ועשית כיור נחושת וכנו' – הן היו בכוננות למצב הבא – הגאולה. הכיור במשכן נבנה מהמראות שנשים הביאו מתוך מטרה שיעבדו לשם שמיים. אישה חושבת הפוך, בעוד האיש ראה את התמונה נכוחה, היא מראה לו תמונת מראה: 'דווקא מכאן אני רוצה ללדת מצב חדש'. זו תכונה נשית שאני מעריצה".
מתוך המקום הזה, היא כתבה את "והגדת", הגדה נשית לפסח (הוצאת מגיד, בעריכת יקרת פרידמן). שבה יש עיסוק גם בתוכן החג וברוחניות שבו. "אני לא מוכנה שבעבודות הניקיון וההכנה לפסח, נשים יהפכו בעצמן למגב. מגב זה משהו שמגיב ללכלוך. אני שונאת את זה. הניקיון של פסח הוא לא תגובה ללכלוך. פניו לגאולה".
ואיך ההכנות שלך לפסח? הרבה שיעורים או הרבה מגבים?
"אני מלמדת שפרעה – אותיות עורף – החזיק אותנו בעורף. מסבירים שהוא רצה לחסום את המעבר מההגות להתנהגות: או שתהיי רק בניקיון או שתהיי רק בבתי מדרש. אני מאמינה שצריך את שניהם. וכאן אני ממש מנשקת את ההקדשה הגאונית שלי", היא אומרת ומקריאה אותה בתיאטרליות אופיינית: "'מוקדש באהבה לכל הנשים שפוסחות בין הלימוד העמוק לבין הניקיונות ויש בהן החירות להתגאות בשניהם'. אנחנו מבינים שאי אפשר שתהיה התנהגות בלי הגות, ואי אפשר רק הגות בלי התנהגות. אז כן, אי אפשר להרגיש את החג בלי לעשות סדר, ואצלי ספציפית זה ארון הבגדים שמשאירים לי לעשות בבית, ואי אפשר בלי ללמוד לקראת החג. השילוב של פרקטיקה והגות הוא מאוד נשי בעיניי – עולם המעשה ועולם המחשבה".
מה מייחד את ההגדה הזו מכל השאר שעל המדף?
"בטוח יש טובות ממנה וגרועות ממנה, אבל היא נשית. היא לקהילה נשית גדולה שמדברת בשפה הזאת ומכירה אותה כבר".
ב־2023 עדיין יש מקום ללימוד שאת מגדירה "נשי"? אולי פשוט צריך לדבר את אותה תורה לכולם.
"בלי שהתכוונתי, יצא לי התמהיל המדהים שאני מאמינה בו, של דוסיות ופמיניסטיות. אלה שרוצות להבין שאנחנו לומדות בקהילת נשים, כי זה דוסי וזה נפרד, ולכן זה צנוע יותר – נפלא. ואלה שמבינות שזה מרחב נשי מכונן, גם נפלא. אני כן מרצה גם לקהלים מעורבים, אבל שם אני 50 אחוז, כי יש גם גברים. במיליה הנשי אני 100 אחוז. ובזה אני חושבת שהפמיניזם הדוסי השאיר אבק לפמיניזם האחר, מפני שמעולם לא היינו לעומתיות. גדלנו בתוך הנשיות והתפתח כאן משהו מעצמו, מהשטח, מדהים. אני לא מוכנה לקבל את הביטוי 'לנפץ את תקרת הזכוכית', כי אישה שרוצה לנפץ את תקרת הזכוכית, זאת אומרת שיש מלא אוויר בינה לבין התקרה, והיא רוצה לקפוץ ולנפץ אותה. אני בעד למלא את החלל שיש לנו עכשיו, והתקרה תתנפץ מאליה".
היית רוצה לראות יותר נשים לומדות ומפרשות את התורה?
"הייתי רוצה שהן לא יהיו תורת נשים, אלא תורה נשית. זה חסר לי. יש המון נשים שלומדות תורה, ועדיין מרימות את הדגל הזה בגאווה ואומרות תראו, אנחנו נשים ולומדות תורה! זה כבר אובר־רייטד, זה כבר די. אין במה להשוויץ. הדבר שבאמת אפשר יהיה להשוויץ בו הוא שזו תהיה תורה נשית – לא תורה שנשים לומדות כמו גברים, לא פחות טוב מגברים או יותר טוב מגברים. אני רוצה תורה שהיא לא השוואתית. אני רוצה תורה שמביאה בשורה נשית שאני מאוד מאמינה בה. שנשים יכתבו ויהגו. כך למשל נחמה ליבוביץ – היא אחת היחידות – היא לא אישה שלמדה תורה, אלא אישה שלמדה תורה נשית. האישה הזו, חשׂוכת הילדים, חדר הבריחה שלה היה התורה. היא ילדה שם".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין מוצש של מקור ראשון
