גם התרחישים הגרועים ביותר לא צפו את מה שאירע במצרים באותו השבוע. ההידרדרות הביטחונית הייתה מהירה, והאלימות גאתה מאפס למאה. בניגוד להערכות גורמי המודיעין בישראל, שסברו כי בתוך יומיים ישככו המהומות, ההפגנות בכיכר תחריר רק הלכו והסלימו. זעמם של המוחים התמקד בסמלי השלטון, אך לאנשי האבטחה של הסגל הדיפלומטי הישראלי בקהיר היה ברור שבתוך זמן קצר יגיע המון משולהב אל הדיפלומטים הישראלים ולמשפחותיהם. דדי חנוך, קצין הביטחון של הנציגות הישראלית בקהיר, בנה במהירות עם אנשיו תוכנית לפינוי המשפחות, וכבר למחרת הוציא אותה לפועל. זה היה מבצע לא שגרתי שהצריך גם שימוש בכוח, אבל מיד לאחר השלמתו התברר לחנוך שהשלב הבא בהגנה על הישראלים ידרוש פעולה מסוכנת ונועזת עוד יותר.
"נמל התעופה נראה כמו מחנה פליטים", מספר לנו חנוך על האירועים של השבת ההיא בסוף ינואר 2011. "אלפי אנשים התאספו שם בניסיון לברוח, אף שלא היו להם כרטיסי טיסה. אנחנו הגענו ובהרבה אגרסיביות השתלטנו על מתחם בתוך הטרמינל ובאזור השערים. כשהמטוס הגיע והמשפחות טסו לישראל הייתה כבר שעת ערב. נסענו בחזרה לבית השגריר, תוך שאנחנו מפרים את העוצר שהכריזה המועצה הצבאית העליונה של מצרים. בדרך הגענו למחסום צבאי. טנק צודד אלינו את הצריח, וחיילים דרכו לעברנו את כלי הנשק שלהם. יצאתי מהרכב בידיעה שאם אצליח לשכנע את הקצין במקום שאני במעמד גבוה משלו, הוא ייתן לנו לעבור. התחלתי לצרוח עליו שיפתח את המחסום מיד – וזה עבד.
"המשכנו לעבר רובע מעדי, שם שכנו בית השגריר ובתי הדיפלומטים הישראלים. השכונה השקטה והנינוחה שלנו, שרק לפני זמן קצר אשתי ואני הסתובבנו בה עם הילדים והכלב, הפכה לאזור מלחמה. הסתכלתי על המקום ולא הבנתי מה אני רואה. המוני אדם עומדים ברחובות עם גרזינים, שבריות, מוטות ברזל ומקלות, ומחפשים מישהו או משהו לכלות בו את זעמם. אותו מעמד חברתי שהיה רגיל במשך עשרות שנים להיות מושפל על ידי הממשל והמעמד העליון התהפך עכשיו על אדוניו, והיה נחוש להראות שהוא זה ששולט ברחובות. והדרך לעשות זאת הייתה כאוס, ביזה ופגיעה ברכוש. החמושים הקימו מחסומים משל עצמם ומנעו תנועה של כלי רכב".
כשחנוך ואנשיו הגיעו לבית השגריר, הם נדהמו לראות שכל השוטרים המצרים במעגל האבטחה החיצוני נעלמו. "הם לקחו את הרגליים וברחו. באזור נשארו עדיין כמה דיפלומטים ישראלים שלא התפנו עם המשפחות; הם היו בדירות שלהם ברחבי השכונה, ולכל אחד מהם היה מוצמד מאבטח שלנו. כשחזרנו מנמל התעופה, עוד לפני שהספקתי להתארגן, קיבלתי טלפון מאחד מהם. ניסיתי לשוחח איתו, והוא רק צרח שהם בסכנה. בשלב מסוים המאבטח שלו לקח את הטלפון ולחש לי שהמון מצרי נמצא בבניין שלהם ומתקרב לדירה.
"הוריתי לו שבשום מקרה לא יזדהו כישראלים, ושישתמש בנשק רק במקרה חירום. אמרתי לו גם לאסוף את הכסף המזומן ואת חפצי היוקרה בדירה ולתת לבוזזים את מבוקשם, בתקווה שיסתפקו בזה ולא יחליטו לפגוע בדיפלומט. כשסיימתי את השיחה איתו, הבנתי שאנחנו חייבים להגיע לדיפלומטים האלו ולהוציא אותם מהדירות, שהפכו למקום מסוכן".
איך מחביאים זנב
בימים אלה רואה אור ספרו של חנוך (49), "קב"ט בלב המהפכה". 12 שנים אחרי שעזב את מצרים ונסע למשימתו הבאה הוא חוזר אל קורותיו כאיש ביטחון ישראלי במדינה ערבית־מוסלמית שעוברת טלטלה, ואל הלילה הדרמטי שבו כל מילה שיצאה מפיו הייתה עלולה לחרוץ את גורלם של ישראלים רבים.
את שירותו הצבאי עשה חנוך בחרמ"ש, יחידת חי"ר מסוערבת מובחרת שפעלה ביו"ש וברצועת עזה. אחר כך התגייס לשב"כ ומילא שם מגוון תפקידים במשך 22 שנים. ב־2018 פרש ומאז הוא עוסק בייעוץ ביטחוני ובמתן הדרכות והרצאות בתחום. כיום הוא מתגורר בתל־אביב עם אשתו טלי ושלושת ילדיו.
"ההיכרות הראשונית שלי עם מצרים הייתה כששירתי ביחידה לאבטחת אישים", מספר חנוך. "יצאתי אז לנסיעות של יום־יומיים לשארם א־שייח' או לקהיר, כאשר במרבית הביקורים היו שוטרים מצרים שעמדו איתנו כתף אל כתף". כשנשלח לקורס קציני ביטחון, היה ברור לו שהוא לא רוצה להגיע למצרים. הוא גם הציף את העניין בראיונות המקדימים, והניח שישובץ באחת ממדינות אירופה או בארה"ב, מה גם ששמע את חבריו לקורס מספרים על שאיפתם לצאת לארץ הפירמידות. אבל ככל שהקורס התקרב לסיומו, הבין חנוך שבגלל ניסיונו ביחידה לאבטחת אישים הוא סומן מראש כקב"ט הבא של ישראל בקהיר. הוא סיפר על כך בחשש לאשתו טלי, והופתע מהתגובה הקרה וההחלטית שלה: נלך למצרים לשנתיים, ומשם נמשיך".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במגזין דיוקן
