כשאבי פרחי הגיע לשדה־ניצן בשנת 1981 הוא התאהב מיד. "זה היה המושב היחידי בצפון הנגב שהייתה בו עבודה עצמית", הוא מספר בגאווה לא כבושה. "הקימו אותו אנגלוסקסים שעזבו הכול מאחור – במקור הם עסקו במקצועות חופשיים: מרצים, רופאים, עורכי דין – והחליטו שהם באים לעשות ציונות במדינת ישראל. ציונות בתוך החולות".
פרחי הגיע למושב שבחבל אשכול במהלך לימודי החקלאות שלו. הוא גידל שם עגבניות ואקלם פרחים ("באירופה מגדלים פרחים בקיץ, ומכיוון שהקיץ האירופי דומה לחורף הישראלי, התחלנו לגדל פה זנים שונים של פרחים"), עד שב־1994 הקים את חברת הסלטים א.נ.פ (על שמו ושם אשתו נורית), שייצרה ירקות "ארוזים, שטופים, נקיים ומוכנים לאכילה", עבור מקדונלד'ס ישראל (הוא ועמרי פדן, זכיין החברה בישראל, היו חברים בסיירת מטכ"ל). בתוך כמה שנים רכשה שטראוס בהדרגה את החברה, תמורת יותר מ־30 מיליון שקלים בסך הכול; מאז פרחי ממוקד בהתנדבות: "בכל מקום שאנשים רוצים עזרה אני מנסה לעשות מעשים טובים לזולת ולמדינה".
אני מגיעה אליו בחיפוש אחר תקווה, רוח חלוצית, קצת אופטימיות. מישהו שיגיד לי: ואף על פי כן, נוע תנוע. "בכל חלקי המדינה המופלאה הזאת יושבים חקלאים", הוא לא מכזיב. "בצפון ביצים, בערבה פלפלים ופרחים, בנגב ירקות ופירות, במרכז הדרים. שלושת בניי קנו משקים בשדה־ניצן, וזה אושר גדול. כל אחד מהם סיים תואר באוניברסיטה, אני רואה כמה קשה הם עובדים, עם אילו בעיות הם מתמודדים, אבל ראש זקוף יש. איזו גאווה, איזה חיוך. הם אומרים לי: 'תמיד אמרת לנו שקמת בכל בוקר כמו בשיר של שלמה ארצי עם שיר חדש בלב, והיום אנחנו מבינים אותך'".
אבל גם לפרחי יש תלונות. "אין מדינה בלי חקלאות, ועל אחת כמה וכמה אין ישראל בלי חקלאות. הבן האמצעי שלי אמר לי לפני יומיים: 'תראה דבר מדהים. כל מה שאני רוצה לעשות, למשל לתכנן בית, המחיר שמבקשים ממני הוא פי ארבעה מהמחיר שהיה לפני עשרים־שלושים שנה – אבל את הפלפל והעגבנייה אני מוכר באותו המחיר'. כשמבינים כמה התשומות עלו, מבינים כמה נהיה קשה לחקלאים. המים, שכר התאילנדים, הדשן, חומרי הריסוס – כל המחירים עלו, ורק החקלאים חיים על מחיר העגבנייה, וצריכים להילחם על עוד עשרים אגורות. שר החקלאות החדש אבי דיכטר מבין את המצב באופן מעורר השתאות, ונלחם בתחום התשומות. הוא מבין שזה יכול לשנות את החקלאות הישראלית. אם יוזילו תשומות, החקלאי יוכל לחיות והאנשים שקונים יוכלו ליהנות".
המבט שלו על ההתיישבות החקלאית הוא כלכלי, ביטחוני וחברתי. "משנות החמישים המוקדמות, עם העלייה הגדולה ממדינות המגרב, מדינת ישראל יישבה אנשים בכל גבולות המדינה", הוא אומר. "מפלגת העבודה הבינה אז שזה הצורך ההתיישבותי והקיומי של המדינה. לרוב האנשים האלה לא הייתה השכלה חקלאית, ומי שפחות הצליחו להתמודד עם החדשנות והשינויים הנדרשים נשארו מאחור. זה ציבור ענק, ואנחנו חייבים לשאול איך עוזרים לו".
וכשנוסיף לזה את הפשיעה החקלאית, מה נקבל?
"חקלאי שיש לו עשרים דונם אבוקדו, וגונבים לו שלוש טונות פרי – פגעו לו בפרנסה. האזור שלנו פחות מוכה גנבות ונזקים, אבל גם אצלנו קורים פה ושם דברים. הבן שלי הגיע בוקר אחד לשטח שלו וגילה שגנבו לו מערכת השקיה על חמישים דונם. כשקורה דבר כזה, צריך לקום ולהתחיל לבנות מחדש. מלבד הנזק הכלכלי, יש גם נזק נפשי. התחושה שהשדה שלך מופקר היא נוראית".
מאות צעירים, תלמידי מכינות, מגיעים אליו בכל שנה, לשמוע ולקבל השראה. "הם אומרים שיבואו לזמן קצר ובסוף לא רוצים ללכת", הוא אומר. "כשאתה מדבר איתם על ערכים, אף אחד לא מזלזל. כשהם יוצאים משיחה איתי הם מנסים להבין איך הם הופכים למושבניקים. הנוער שגר ביישובים, זה הנוער שמחזיק את מיטב היחידות של צה"ל. אנשים שגדלים בטבע, מתלכלכים, מזיעים, מכניסים חול הביתה, שותלים עצים – זה זן אחר של אנשים. הנכדים שלי גדלים ככה. זה הדבר הכי מופלא שיכול להיות. היכולת של האדם להיפגש עם הטבע מצמיחה בו דברים שאין להשיג במקומות אחרים.
"המנהיגים הכי גדולים בעולם דיברו על הקשר לטבע ולאדמה ככוח מחייה. צ'רצ'יל קיבל את ההחלטות הכי גדולות במלחמת העולם השנייה בשדות הכפר שגדל בו. רבין דיבר על בית הספר החקלאי כדורי כמקום שעיצב את חייו. פרס כתב כך על אלומות. אחת הבעיות של המנהיגות הישראלית היא שאינה מדברת ברור, לא מדברת ערכים, לא אומרת לדור הצעיר הנפלא: חברים, אתם תיישבו את המדינה, ואנחנו נדאג לכם לתחבורה ולתשתיות ונעשה כל מה שצריך כדי שתוכלו לגדל את ילדיכם בכל נקודה בארץ. שמעת בעשר השנים האחרונות מנהיג ישראלי שאומר משהו ברור לגבי ציונות והתיישבות? לפיד, בנט, ברק – שמעת? כי אני לא".
אז מה עושים? איך נשארים אופטימיים?
"התקווה היא בנוער. והנוער צמא".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
