התפתחותה המהירה של הבינה המלאכותית עשויה להעמיד בפנינו בעתיד הקרוב את השאלה: האם נוכל להסתמך על בינה מלאכותית כדי לפסוק הלכה?
כדי להשיב על השאלה הזו, עלינו להגדיר תחילה למה כוונתנו במונח פסיקת הלכה. ובכן, למונח זה יש שתי משמעויות עיקריות. ראשונה היא זו שנכללת בספרות ההלכה, כמו הרמב"ם והשולחן ערוך. שם נקבעים ה"חוקים" ומנוסחות הנורמות שלאורן יש לפעול. משמעות שנייה היא זו שנכללת בספרות השו"ת, המספקת תשובות הלכתיות והנחיות מעשיות למציאות בפועל. בספרות זו, פוסק ההלכה מחיל על מציאות מסוימת את ה"חוקים" שנקבעו בספרות ההלכה. הכרעה מסוג זה מחייבת הן ניתוח של המציאות המסוימת ופרשנותה, והן שליטה במרחבי הנורמות ההלכתיות, כדי שיהיה אפשר לכוון כראוי את ההתייחסות למקרה הספציפי לאור עקרונות ההלכה הכלליים. כמובן, ההבחנה הזו אינה כה חדה, שכן ספרי ההלכה מאמצים כללים שנכתבו בספרות השו"ת ואף עוסקים במקרים ספציפיים, ולהפך – גם בספרות השו"ת נקבעים כללים.
האפשרות התיאורטית להשתמש בבינה המלאכותית הולכת ומתפתחת בשני התחומים הללו. כלומר, הן בפסיקת עקרונות חדשים על ידי הצירוף של שליטה במקורות הקודמים בתוספת הכוח היצירתי של פוסק ההלכה, והן בקביעה אלו הלכות עקרוניות רלוונטיות למקרה הנתון שלפנינו. אומנם יש עוד דרך ארוכה עד שהבינה המלאכותית תוכל לעשות את שתי הפעולות הללו בדרך ראויה, באופן שלא יהיה ניתן לזהות האם רב גדול כתב את ההלכה או את התשובה או שבינה מלאכותית עשתה זאת, אולם היא מתקדמת די מהר לקראת מציאות כזו.
העמדה ההלכתית עשויה לסבור שפסיקת הלכה אינה קשורה לתוכן שלה בלבד, אלא יש בה גם צד "מוסדי", שלפיו רק רב כשיר לפסוק הלכה. אם זו העמדה שתתקבל על ידי שומרי המצוות, הכלים השונים של הבינה המלאכותית יהוו מאגר מידע שיסייע ללמוד על פסיקות של רבנים או לנתח את העולה מתוכם, אולם לפסיקה זו לא תהיה משמעות הלכתית. לפי גישה זו, פסיקת הלכה אינה רק תהליך של הסקת מסקנות מתוך המקורות, כי אם החלתה על ידי פוסק הלכה. הפוסק עשוי להסתייע ביכולותיה של הבינה המלאכותית כדי למצוא מקורות לדון בשאלה, להשוות את עמדתו לעמדת רבנים אחרים וללמוד מהי העמדה המקובלת בנושא, אולם בסופו של דבר פסק ההלכה יתהווה ממנו – משכלו הלמדני, מעולמו הרוחני ומפרשנות המקורות והמציאות גם יחד הנעשית על ידו.
מהי דעה הלכתית "נכונה"
עמדה זו, שלהערכתי היא היחידה המקובלת על כל העולם הרבני כיום, עלולה להיתקל בשתי התמודדויות מהותיות. ראשונה שבהן, היא הצורך שהיא תתקבל על הציבור. הראי"ה קוק הגדיר את מעמד הציבור בפסיקת ההלכה – "קבלת הציבור" בלשונו – כיסוד מרכזי במהותה. ואכן, מבחינה פרקטית ראשה של ההלכה נעוץ בדברי פוסקי ההלכה, למן משה רבינו ועד גדולי התורה בימינו, אך אם הציבור לא ינהג לאור פסיקה זו – היא תישאר על מדף הספרים או בקבצי המחשב, ולא תהיה לה השפעה של ממש.
מציאות זו יוצרת מצב מטלטל ואף בעייתי, שבו יש פער בין מה שקבעו פוסקי ההלכה ובין מה שנעשה בפועל, אולם לא ניתן להתכחש לכך שהדבר אכן קורה פעמים רבות. הפער הזה אף מבוטא במשניות שונות, שבהן נקבע למשל כי דברים נעשו "שלא ברצון חכמים". הבירור ההלכתי הוא מקור סמכותם של חכמים, אך היישום המעשי הוא מקור כוחו של הציבור.
שנייה בהן היא הטענה המהותית: הבינה המלאכותית הלומדת פועלת מכוחו של מאגר מידע עצום של פסיקות רבניות שנעשו בעבר, והלא גם בשדה ההלכה מצויים ספרי ליקוט וסיכום שפעולתם היא מלאכת איסוף ולא יצירה חדשה. מדוע אפוא ייגרע חלקה של הבינה המלאכותית, שאף היא עושה את אותם הדברים, ומשתמשת בפסיקות שנפסקו על ידי רבנים ועמדו כבר בקריטריון ה"מוסדי"? האם הטיעון היחיד שמונע מהבינה המלאכותית להצטרף לפוסקי ההלכה בדור הבא הוא העובדה שלא רב פסק את ההלכה, או שהטענה היא גם ביחס לתוכן הפסיקה?
קשה להשיב על שאלה זו, בעיקר משום שאין אנו יודעים לשער את הישגיה העתידיים של הטכנולוגיה, ועד כמה אכן לא יהיה אפשר להבחין באמצעות התבוננות מדוקדקת כי מדובר בפסיקה שנעשתה על ידי מכונה. הדבר מחייב בראש ובראשונה לקבוע מהי פסיקת הלכה "נכונה", שהלא אם אין קריטריון שכזה – כלל לא ניתן לדון בשאלה האם מכונה מסוגלת לפסוק "נכון". כיצד נוכל לקבוע אם ניתוח המציאות היה "נכון", ואם ההנחיה ההלכתית הייתה "נכונה", בשעה שנו עצמנו חלוקים בכך פעמים רבות, והבינה המלאכותית תהיה עוד אחת מהדעות?
גם הטיעון על כך שפסיקת ההלכה אינה פעולה של אלגוריתם, אלא שהפוסק כולל בה עולמות של רגש, הכלה, חינוך, מבט לעתיד, תפיסת עולם וכדומה, ולפיכך יש לדחות את הבינה המלאכותית שאינה מסוגלת לכל אלה – אינו פשוט כלל ועיקר משתי סיבות: ראשית, כאמור, אפשר שיהיה בכוחה של הבינה המלאכותית להכניס שיקולים אלה לפסיקת הלכה, לאור מה שתלמד ממיליוני התשובות ההלכתיות שניתנו בעבר. אף שהבינה המלאכותית עצמה לא "תרגיש", היא תלמד כיצד רגש פועל ואף תשתמש בו. כאמור, אנו עוסקים במצב שבו לא יהיה ניתן להבחין בתשובה עצמה מניין נבע ה"רגש" – האם מעולמו של הפוסק, או ממאגר המידע. מעבר לכך, גם בעולם הפסיקה ישנם פוסקים "פורמליים" יותר, שאף הם כמעט אינם מכניסים את השיקולים הללו לפסיקתם.
מחפשים תשובה
ואף על פי כן, אני נע בין תקווה להערכה כי ביסודו של דבר לא אל הבינה המלאכותית יפנו מבקשי דבר ה'. הדבר ינבע גם משני התחומים שהזכרנו – המוסדי והתוכני – אך גם מכוח מסקנה שאנו למדים כבר מהסיפור הראשון על פסיקת ההלכה: פרשת יתרו. משה רבנו מבאר ליתרו כי מי שבא למשפט לפניו אינו עושה זאת רק משום שהוא צריך פתרון למקרה מעשי שאירע לו, אלא כדי "לִדְרֹשׁ אֱ־לֹהִים". לאמר: במפגש עם הרב הפוסק, גם אם הוא נעשה בכתב או דרך תשובות שניתנות במערכות וירטואליות, ועל אחת כמה וכמה במפגשים הבין־אישיים, יש נשמה יתרה מעבר לנושא המעשי. זהו מגע רוחני עם אדם אחר.
אדם זה, שהוא פוסק הלכה וזכה להיות חלק משלשלת דורות הפסיקה, יוצר קשר עם השואל ונוגע באישיותו, בחווייתו ובעולמו האישי. גם תשובה כתובה בספר שו"ת מכילה התייחסות שהיא מעבר לשאלה המעשית שעל הפרק. הקשר הזה, בין אדם לאדם, מביא עימו ערך מוסף אחר, שנוגע בנשמה. גם אם לא יהיה ניתן לזהות ולקבוע מתוך הדברים האם התשובה נכתבה בידי אדם או על ידי בינה מלאכותית, הידיעה שהיא נכתבה בידי אדם, ועל אחת כמה וכמה שהיא נכתבה באופן אישי בין הרב לשואל המסוים – נושאת בחובה מטען שהוא הנשמה היתרה של "כמים הפנים לפנים".
זו תהיה כנראה הסיבה העיקרית לכך שהבינה המלאכותית עשויה להעמיד לרשות הרב כלים נוספים לפסיקת ההלכה, לאתגר אותו, להציע את "עמדתה" וכדומה, אולם לעולם יישאר הקשר הזה כבסיס לקישור הנשמות ביחד, לעבודת ה' ולשמירת תורתו.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת "אורות שאול" בתל-אביב וראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
