רעיה ג'קסון־זלקינד היא אישה כותבת. מגיל 12 היא מחברת שירים שעם הזמן הפכו מבוסריים לבעלי אמירה, ובעיקר מבטאים כאב וגעגוע לעולם שהיה ואיננו עוד מבית הוריה וילדותה. אם זה היה תלוי בה, היא כנראה הייתה מעדיפה שהטקסטים שלה ימחקו את עצמם אוטומטית אחת לכמה שנים, כי בדרך כלל היא נתקפת חרטה עמוקה כשהיא קוראת אותם בדיעבד. היום היא מקווה שעל ספרה החדש היא לעולם לא תתחרט.
"ימים של חול" (בהוצאת "שתיים") מספר את סיפורם של ידין ומוריה, זוג שגדלו יחד בהתנחלות דתית קטנה, וגם בבגרותם, כשכבר התרחקו ממנה, לא הצליחו להותיר אותה מאחור. בוקר אחד מוריה ההריונית מתעוררת ומגלה שהיא מדממת, ובדיקה אצל הרופא מגלה את מה שהיא כבר יודעת: היא מפילה את התינוק שלה. בימים הקרובים היא מתנהלת כרגיל בעוד העובר הולך ונוזל ממנה. היא אינה מסוגלת לשתף את אובדנו עם בעלה, אבל האובדן עצמו מציף את מהלך החיים המורכב של בני הזוג, שעליו היא מספרת לתינוק שלעולם לא ייוולד. הספר משמיע את קולם של צעירים שגדלו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, עם טראומת האינתיפאדה ועם הקהילתיות והמחנק של מגורים בקבוצה חברתית מוכרת וקטנה.
היא בת 36 וגדלה בכוכב־השחר, "יישוב קטן ותמים, משקיף לים המלח עם נוף מטורף, מוקף כרמים". הוריה הכירו כשאביה, דוד, עלה לארץ מאנגליה והגיע לאולפן בקיבוץ שעלבים, שם פגש את רחל, בת המקום. הם נישאו ובהמשך עזבו מטעמים אידיאולוגיים. "היה קשה לאבא שלי עם זה שלכאורה יש שוויון בקיבוץ אבל בעצם אין". הם עברו לכוכב־השחר עם חמישה ילדים, ובהמשך נולדו עוד שלושה. רעיה היא השישית. ביישוב הקהילתי הקטן אמה הייתה עקרת בית שעבדה בעבודות מזדמנות כדי לסייע בפרנסת המשפחה ואביה עבד כמנהל חשבונות. "הוא לא אהב את זה. הוא רצה להיות עובד אדמה, ועשה את זה רק כדי לפרנס את המשפחה".
החיים במשפחה ברוכת ילדים זכורים לה כחוויה טובה. "היה עניין למצוא את הייחוד שלך בתוך זה, גדלתי בתוך בית מלא שמחה ואהבה, הייתה לי ילדות טובה".
איזו חוויה את לוקחת איתך מלגדול במשפחה גדולה?
"היום כולנו החברים הכי טובים. אבל זה לא תמיד היה כך. היו רגעים בתור ילדה, שאחי הקטן עשה הרבה צרות להורים, ואני זוכרת את עצמי חושבת 'מה הם צריכים את כל כאב הראש הזה, למה הם לא עצרו בילד השישי'. אמא שלי ראתה כל אחד מהילדים ודגלה בשיטת 'חנוך לנער על פי דרכו'".
לא הייתה להם טלוויזיה בבית, ואת זמנה הפנוי מילאה בקריאת ספרים. "ההורים שלי חיו כך שהתורה והמצוות היו האבן המרכזית בחיים שלהם".
לצד הדתיות האדוקה הייתה בבית גם פתיחות מחשבתית. "היא באה בעיקר מצד אבא שלי, גדלנו על לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, ועל זה שחוץ מהתורה שום דבר לא נמסר בסיני, וצריך בכל דבר לשאול ולפקפק. אם את לא מאמינה במשהו עד הסוף, אל תעשי אותו.
לצד השאלות הקיומיות שרר אצלה גם פחד. "בכיתות א' וב' למדתי ביישוב, בכיתה ג' התחלנו לנסוע כל בוקר לעפרה דרך טייבה. היום כבר יש כביש עוקף, אבל אז הנסיעה עברה בתוך הכפר. היו פעמים שזרקו עלינו אבנים. נסענו בסוג של הסעה משוריינת, ממש כמו טנק. אני זוכרת נסיעות משפחתיות בכביש חוצה שומרון שפחדתי בהן, ופעם אחת שזרקו על הרכב אבנים ואחותי צרחה לאבא שלי 'סע, סע'. הייתה תחושה שניצלנו בכל פעם מחדש. הייתה דריכות עצומה בכל נסיעה".
כשהייתה בת 15 נפתחה האינתיפאדה השנייה והסלימה עוד יותר את החרדה. "היו הרוגים על בסיס יומיומי. הסתובבנו עם צוואות, לכל אחת הייתה חברה שממונה על כך שאם היא מתה, יפרסמו רק תמונה מסוימת שהיא אוהבת בעיתון. על היומן הפרטי שלי כתבתי 'נא לא לקרוא, גם אם אני מתה'. למה שנערה תחשוב דברים כאלו?"
בסוף, המוות תקף את משפחתה מכיוון לא צפוי: כשזלקינד הייתה בת 16 חלתה אמה בסרטן השד ונפטרה כעבור שנה. אביה חלה גם הוא בסרטן, ונפטר בקיץ האחרון. את הספר היא הקדישה להם.
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במגזין מוצש של מקור ראשון
