רבים מאזרחי ישראל שמעו השבוע לראשונה את שמה של נווה־יעקב, השכונה הירושלמית הצפונית ביותר, ששילמה מחיר דמים נורא של שבעה קורבנות בפיגוע הירי בליל שבת. שידורי הטלוויזיה ממקום הפיגוע במוצאי שבת ביטאו אווירה טעונה ואינטנסיבית, שכללה גם קריאות גנאי והתנכלות לעיתונאים. אך בימים הבאים הזעם פינה את מקומו להתכנסות ביגון עמוק.
מחוץ לבתי האבלים לא נראו התקהלויות, פוליטיקאים מעטים הגיעו לנחם, ולא נשמעו שם אמירות נחרצות בדבר הדרך הנכונה להיאבק בטרור ולהרתיע את המחבלים. "אנחנו לא אוהבים פוליטיקה, הכול שם זה פלגנות ומריבות", אומר אחד האבלים, ומסביר מדוע אין בכוונתם לצאת בהצהרות בנוגע לצעדים הדרושים או לסיוע שהמקום זקוק לו. באופן גורף למדי, המשפחות ששכלו את יקיריהן בפיגוע הנורא הבהירו שאינן מעוניינות בשיח נרחב עם התקשורת. "זה לא מעניין אותנו", סיכם זאת אחד האבלים. לא תשמעו מהם מסרים גדולים, אלא רק כאב גדול וחלל שנפער בלי התראה. באופן מעורר השתאות, כמעט כל המשפחות השתמשו באותן מילים כשסיפרו על אנשים פשוטים ורגילים, שחייו את חייהם מתוך עשיית חסד ותשומת לב לאחר.
קשה להתעלם מהרקע הדומה של מרבית הקורבנות, שבאו מן הפריפריה החברתית של ישראל. בני זוג באמצע העשור החמישי לחייהם, ללא ילדים; ילד בן 14 למשפחה ענייה ומרובת ילדים; מטפלת סיעודית מאוקראינה. מסורתיים, חרדים וחילונים, שמהווים מיקרוקוסמוס של השכונה ושל ירושלים כולה.
בחלון שבקומה הראשונה בבניין ממול זירת הפיגוע, שדרות נווה־יעקב 45, אפשר להבחין בחור שנפער מירי של המחבל לעבר התושבים שם. שתי קומות מעל, משפחת מזרחי אבלה על מותם של אליהו ונטלי, ששמעו את היריות וזעקות הפצועים בזמן סעודת השבת. הם ירדו למטה כדי לסייע ונורו בידי המחבל, שנתיים בלבד אחרי שעמדו מתחת לחופה.
יו"ר המנהל הקהילתי יהודה רוטמן: "השכונה עברה שבת מאוד קשה, שבת של טראומה, לא רק המעגל של הנפגעים. כיוון שבמשך השנה אנחנו עובדים ביחד, אז גם באירוע כזה אנחנו יודעים לחבק את כולם"
שאול חי, בן 68, היה גבאי מסור של כמה בתי כנסת בשכונה. הוא עשה את דרכו מבית של קרוב משפחה לשיעור תורה, כאשר המחבל פתח בירי לעברו. במודעות האבל צוין כי הוא מצאצאי הבן איש חי, ונאמר כי "ענוותנותו המופלגת מנעה מאיתנו לבקשתו לפרסם את שמו טרם שהסתלק לבית עולמו". בני המשפחה והחברים מספרים על איש חסד שתרם בסתר לנזקקים רבים. כגבאי היה ממתין בסבלנות עד שאחרון המתפללים יסיים את תפילתו, והיה מחלק עלוני שבת באופן אישי בבתים כדי לתת לאנשים תחושה שרואים אותם. בית המדרש בשכונה שהוא נמנה עם מייסדיו ייקרא מעתה על שמו: "אוהל שאול".
רפאל בן־אליהו, בן 56, חזר מסעודת שבת עם בני משפחתו ונורה לעיניהם. בנו הגן על שאר בני המשפחה ונפצע באורח קשה. בינתיים מצבו השתפר. אחד מילדיו של רפאל הצליח לברוח לצד השני של הרחוב וצעק לאנשים להיכנס לבתיהם במהירות. בכך ניצלו חייהם של רבים; איליה סוסנסקי, בן 26, היה די־ג'יי מוכר בעולם מסיבות הטבע ועבד כברמן במרכז ירושלים; ואירנה קורולובה, אזרחית אוקראינה, עבדה כמטפלת סיעודית של תושב השכונה.
הנרצח השביעי והצעיר ביותר בפיגוע הקטלני הוא אשר נתן מורלי, בן 14, הבכור משמונה אחים, שנורה בדרכו לשיעור תורה. מנהל תלמוד התורה שבו למד ספד לו: "ילד עדין וזך נפש שלא עשה רע לאף אחד, כולם אהבו אותו מאוד".
משפחת מורלי מתגוררת בבית קטן, שלושה חדרים על פני 50 מ"ר. במהלך השבעה נותק אצלם החשמל בשל חוב כספי. בחברת החשמל הבהירו כי הדירה מחוברת לחשמל באמצעות מונה תשלום מראש (מת"מ), שהמשפחה בעצמה מטעינה בהתאם לצריכה. עם קבלת הדיווח הפקידה חברת החשמל 600 שקלים לטובת הצריכה השוטפת בבית מורלי, ומסרה למשפחה שתקבל אספקה קבועה ככל שיידרש. בחברת החשמל שוקלים בחיוב לממן את החוב של המשפחה בעזרת קרן הסיוע של החברה.
בין המנחמים בבית משפחת מורלי בלטו רבים שהגיעו לכאן מקהילות ומאזורים שונים, אף שלא הכירו את הקורבנות. גם מחוץ לבית משפחת מזרחי אני פוגש כמה צעירים וצעירות, דתיים וחילונים, שהגיעו להביע הזדהות. "אני בדרך לצפון", אומר אחד מהם בצאתו מהבית. למרות התיק הגדול שעל גבו הוא מנסה לברר איפה נמצאת משפחה שכולה נוספת, ותוהה למשמע השאלה מדוע הגיע: "לא יודע מה עושים בשבעה, אבל זה היה מיוחד".
חילופי אוכלוסיות
כאשר מסתובבים בנווה־יעקב, בולט לעין אופייה הייחודי שמשלב אוכלוסיות וגוונים שונים. הקצב הפריפריאלי משתלב כאן עם המזג הירושלמי. מספר הילדים הרב וההמולה סביב מוסדות החינוך מזכירים שכונות חרדיות, אך הרחובות כאן רחבים יותר, נוכחותה של אוכלוסייה לא דתית ניכרת ברחובות, ואופי הבנייה מעיד כי השכונה לא תוכננה מראש לציבור חרדי: יש חניות בשפע, אין מרפסות לסוכות, ותושבים מספרים גם על מחסור במבנים ושירותים המיועדים לציבור החרדי. בולטים לחיוב גם השטחים הירוקים בין הבניינים, והשמורה שנחנכה בשכונה בראשית שנות האלפיים.
לצד זאת שולטת אווירת שיכונים ברוב אזורי השכונה, לפחות הוותיקים שבהם, עם דירות קטנות וחדרי מדרגות צפופים. שמות המשפחה על הדלתות מעידים על הגיוון הרב. באותו בניין אפשר למצוא כאן משפחה בוכרית ותיקה, מעליה משפחה חרדית צעירה, בדלת ממול זוג עיראקים מבוגרים, ובקומה השלישית והאחרונה משפחה מסורתית ברוכת ילדים שהגיעה למקום כזוג צעיר, ועכשיו נדרשת להסתדר עם שלושה חדרים לתשע נפשות. מנהיגי השכונה אומרים כי אחד מיעדיהם העיקריים הוא שיתוף פעולה עם העירייה במיזמי פינוי־בינוי, כדי להגדיל את ההיצע מול הביקוש המתגבר.
סיפורה של השכונה החל לפני כמעט מאה שנים, עם הקמת כפר נווה־יעקב ב־1924 על ידי ירושלמים שחלמו על יישוב חקלאי שישלב תורה ועבודה. לנגד עיניהם עמדה דמותו של הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד תנועת המזרחי, והם קראו ליישוב הצעיר על שמו. עם פרוץ מלחמת העצמאות נותק היישוב מירושלים. ערביי שועפאט הסמוכה שיתפו פעולה עם הלגיון הירדני והפגיזו אותם מדי יום. התעצמות ההפגזות הביאה להחלטה לפנות את האימהות והילדים. הצעירים שנשארו בחזית קיבלו תגבור מאנשי שכונת עטרות הסמוכה, שנסוגו. הקרב על נווה־יעקב ניטש ב־16 במאי 1948. לאחר שנספרו ביישוב 8 הרוגים ו־17 פצועים, החליטו אחרוני הלוחמים העבריים במקום לנטוש את היישוב ולעשות את דרכם לעבר בית החולים הדסה בהר הצופים. עד מלחמת ששת הימים היה האזור בשליטת הירדנים.
במאי 1973 הוחלט לחדש את ההתיישבות באזור, צפונית־מזרחית למקומו המקורי של הכפר, שנמצא בחלקו בבית־חנינא של היום ובצפון פסגת־זאב. שנה לאחר מכן הגיע לישראל גל עלייה מגיאורגיה ומבוכרה. רבים מהעולים שהופנו לירושלים הגיעו לשכונת נווה־יעקב, בעיקר משום שבמקום כבר נבנו דירות גדולות שעמדו ריקות והתאימו לצורכי המשפחות ברוכות הילדים.
עם השנים הגיעו לשכונה גלי עלייה נוספים מבריה"מ ומאתיופיה, והיא הפכה לאחד ממוקדי הקליטה העיקריים בירושלים. בראשית שנות התשעים הורחבה השכונה בחלק נוסף שיועד לציבור החרדי וכונה "נווה־יעקב מזרח", או קריית־קמניץ בפי התושבים. מאז עוברת השכונה תהליך של חילופי אוכלוסיות, כאשר את מקומן של המשפחות הוותיקות תופסות משפחות חרדיות צעירות, גם מעבר לאזור שיועד להן בתחילה. ב־2018 נחנכו מורדות הרב אברהם רביץ, שבהם מתגוררת אוכלוסייה חרדית אמידה. כיום גרים בשכונה כ־30 אלף תושבים, כאשר כל תושב שלישי הוא ילד מתחת לגיל תשע.
יד על הדופק
בשעות הצהריים של יום ראשון, פחות מ־48 שעות אחרי הפיגוע, הרחוב שבו התבוססו הנרצחים בדמם חזר לשגרה מלאה ולא נותר בו זכר לזוועה. שוטר אחד השקיף על המתרחש כשהוא שעון על אופנועו. אברכים חרדים נראו מובילים ארגזי כלים חד־פעמיים לתוך בית הכנסת. גני הילדים הסמוכים שקקו חיים. העדות היחידה למה שהתרחש כאן היא הנרות שמוקמו באחת הפינות, ועל פסי הרכבת הקלה שעתידה להיחנך כאן במהלך השנה הקרובה ולחבר את השכונה הצפונית למרכז ירושלים, כחלק מהארכת "הקו האדום".
לא במקרה בחר המחבל, עלקם חיירי בן ה־21 משכונת א־טור, דווקא את המיקום הזה, בלב הרחוב הראשי של השכונה, שנושא את שמה. זהו קטע מרכזי, שבשעות ליל שבת רבים מתושבי השכונה צועדים בו; מי בדרכו לשיעור של הרב אמסלם בבית הכנסת "עטרת אברהם", בקומה השנייה של המבנה הגדול, ומי לעבר שכונת פסגת־זאב הסמוכה. בקומה הראשונה, מתחת בית הכנסת, שוכנים גני ילדים, ולאורך הרחוב ממוקמים בתי ספר ומוסדות חינוך, מגרשי כדורגל, וגם הקומפלקס של המנהל הקהילתי ובו ספרייה גדולה ומרכז שכונתי. הרוצח העריך, ובצדק, שיוכל לפגוע כאן בקורבנות רבים.
בפתח בית הכנסת עטרת אברהם אנו פוגשים את אבי מנקין, תושב השכונה זה 15 שנים. הוא מספר על אופיו המשתנה של בית הכנסת, המשקף את התמורות שחלו בשכונה: "זה בית כנסת ספרדי שהקימו הוותיקים, אבל עם הזמן הרבה מהם השתדרגו לפסגת־זאב, ומשפחות חרדיות שחיפשו דירות בזול הגיעו לכאן. המניין שיש כאן עכשיו מעורב מהוותיקים ומהמשפחות החרדיות הצעירות, כמו הגיוון והערבוב שיש בכל נווה־יעקב בשנים האחרונות".
הפיגוע הקשה הפתיע את השכונה השקטה, הוא אומר. "שמענו את הקריאות לנקמה מצד הפלסטינים אחרי הפעולה של צה"ל בג'נין, אבל לא חשבנו שזה יגיע לכאן".
300 מטרים ממקום הפיגוע שוכן המנהל הקהילתי של נווה־יעקב. המקום הזה הצמיח שני חברי כנסת מכהנים – אברהם בצלאל ומיכאל מלכיאלי מש"ס, תושבי השכונה, שכיהנו כחברים בהנהלת המנהל. היו"ר הנוכחי של המִנהל הוא יהודה רוטמן. הוא לא שהה בשכונה בשבת האחרונה, אבל מתוקף תפקידו הידיעות הקשות הגיעו אליו עד מודיעין, שבה התארח. "הודיעו לי כי היו צריכים את העזרה שלי לפתוח את המצלמות שאנחנו אחראים עליהן. רק עם צאת השבת נכנסתי לעניין. השכונה כולה עברה שבת מאוד קשה, שבת של טראומה, לא רק המעגל הקרוב של הנפגעים". רוטמן מראה את המכשיר הנייד שלו, טלפון "טיפש" וישן במיוחד שלא מפסיק לרטוט במשך הריאיון, ומספר כי מיד אחרי ההבדלה גילה כמעט 150 שיחות שלא נענו ועוד מספר רב של הודעות.
"אני פה כבר שלושים שנה, מ־1992. החרדים היו אז רק 25 אחוז. עם השנים האוכלוסייה החרדית הפכה לרוב. למרות זאת אנחנו מאוד מאוחדים ומאוגדים. המנהל הקהילתי נותן שירות לכל המגזרים, כל אחד מקבל את המענה שלו. כיוון שבמשך השנה אנחנו עובדים ביחד, אז גם כשקורה אירוע כזה קיצוני, אנחנו יודעים לחבק את כולם".
עם צאת השבת נפתח חפ"ק כדי לתת מענה למשפחות שאיבדו את יקיריהן, וגם למעגלים נוספים. "פרסמנו הודעה לתושבים שמי שרוצה לבוא ולדבר מוזמן", מספר רוטמן. "הגיעו לכאן עשרות משפחות ויחידים, דיברו עם עובדים סוציאליים ועיבדו את הטראומה. עשינו את זה במשך כל השבוע".
בהנחיית המִנהל ואגף החינוך העירוני, המורים בבתי הספר דיברו עם תלמידיהם על הפיגוע. פעילים שכונתיים הסתובבו בבניינים הסמוכים לזירה, בניסיון לאתר אנשים שנזקקים לעזרה ותמיכה. "אנחנו עם יד על הדופק", אומרים במנהל, ומציינים כי האבטחה סביב מוסדות החינוך בשכונה תוגברה.
ראש העיר משה ליאון התייצב בחפ"ק עם צאת השבת ושוחח עם ראשי הקהילה. סגנו של ליאון ישראל קלרמן וכאמור, שני חברי כנסת מש"ס מתגוררים בשכונה, והדבר סייע לא מעט בפעולות הראשונות. "העירייה סיפקה את כל הצרכים שביקשנו, כל הגורמים הרלוונטיים התייצבו ונתנו מענה", מדווח רוטמן. "במקביל דאגנו להלוויות שהיו במוצ"ש, של אשר נתן ובני הזוג מזרחי – החל מהסעה להלוויות ומודעות האבל ועד ציוד לשבעה עצמה. לאחר מכן המשכנו לתת מענה לכל נפגעי החרדה שיש לנו בשכונה. אנחנו עטופים מאוד חזק, ומקווים שנעבור את זה כמו שצריך. אנחנו מאמינים שצריך להתפלל ולהתחזק, גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית"
