אחי הקטן מעולם לא היה מסיים לאכול את כל האוכל בצלחת שלו. אני זוכרת את זה היטב, כי סבתא שלי הקפידה שהצלחות של כולנו יהיו ריקות בסיום הארוחה ורק לו היא ויתרה. עד היום הפריווילג יכול להשאיר גרגירי אורז או ערמת סלט קטנה בצלחת ללא ייסורי מצפון. בקיצור, הוא השפוי מבינינו. לכן, כשהצטרפתי ל"מטבח ללא בזבוזים", אחת מקבוצת הפייסבוק שמנהלת היועצת הכלכלית שרון בירקמן, חשבתי שמן הראוי שגם הוא ייכנס לקבוצה.
"הוא לא בזבז, פשוט הגישו לו יותר מדי אוכל", מדייקת בירקמן. "'מטבח ללא בזבוזים', כמו שאר הקבוצות שלי, קשור בלהוציא פחות כסף, אבל זה מגיע ממקום שאומר בואו נחיה בצורה שמתאימה לצורך שלנו, בלי צלחות ענקיות שאוכלים שליש ממה שמוגש עליהן ואת השאר זורקים".
בירקמן (40) או כפי שמכירים אותה עשרות אלפי עוקבים, "האישה שהפסיקה לקנות", מלווה אנשים בשיטת "מאני תרפי" לניהול נכון של הכסף שלהם, ומאמינה שחיים טובים מתחילים בכסף מסודר. היא מנהלת שש קבוצות פייסבוק שעוסקות בתחומים שונים של התנהלות כלכלית יומיומית, ואם תשאלו אותה, רוב הבעיות מתחילות משאלה של הגדרה.
בירקמן נכנסה לתחום הכלכלי מגיל צעיר מאוד. היא מעידה שכבר בכיתה א' היא השוותה מחירים ובכיתה ב' הייתה בודקת חשבוניות בחנות. אם המוכרים טעו בשקל, היא לא היססה לדרוש אותו בחזרה. למרבה ההפתעה, היא לא למדה את זה בבית. "ההורים שלי ממש היו נגד. ההתנהגות שלי הביכה אותם, הם נמלטו מהקומוניזם ומברית המועצות כבר ב־1974, ובהשקפה שלהם צריך להתנהל הפוך ממה שקרה שם. אם בקומוניזם מעודדים לצרוך כמה שפחות, ומחליטים בשבילך מה את צריכה, הם ביקשו לקנות הרבה וליהנות ממנעמי החיים".
אך מחסום משמעותי עמד בפני החלום הצרכני. "היה מדובר בבית בלי כסף. הוריי היו עולים חדשים שגם היו צריכים לטפל באחי הקטן, שהיה נכה עם פיגור ושיתוק מוחין, מרותק למיטה בבית. רק אחד מהם היה יכול לעבוד, ומעט המשאבים שהיו הופנו לטיפול בו. כמובן היה אסור שהשכנים ידעו שיש בעיה כלכלית, אז אם כל החברות שלי הלכו עם ג'ינס של ליוויס, גם אני צריכה מכנסיים כאלה, למרות שהייתי ילדה שמנה ולא נכנסתי אליהם, וגם חשבתי שזה בזבוז כסף. אבל הם התעקשו שהכול צריך להיות כמו כולם ושלא יראו ולא ירגישו".
בעקבות המצב הכלכלי בבית התחילה בירקמן לעבוד כמורה פרטית לחשבון כבר בבית הספר היסודי. "כשאת מכניסה כסף ולא רוצה להוציא אותו, את מתחילה לחשוב מה לעשות איתו כדי שהוא יספיק לך להמשך".
למה לא רצית לקנות איתו?
"כשאת ילדה שמנה אין לך בגדים לקנות, ודאי לא בשנות השמונים. בחנויות אומרים לך 'אין לנו מה להציע, צאי מפה מהר לפני שיחשבו שאנחנו מוכרים לך'. אז מותגים לא עניינו אותי וחברים התרחקו ממני בגלל המצב של אחי – הורים חששו להתקרב אלינו כי הם חשבו שזה מידבק. כמובן שזה שטויות. כל זה עזר לצמצום ההוצאות, קצת פחות לביטוי העצמי ולתחושת הערך העצמי. בכל אופן היו לקוחות, ובעקבותיהם גם כסף. אז התחלתי לנסות להבין מה עושים איתו ואיך לבנות תוכניות פעולה כדי לקנות דברים שכן רציתי".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף מוצש של מקור ראשון
