"לפי המידע שאספתי אני מדמיינת אותו כמחנך גרמני קשוח, ומצד שני כשקוראים את המכתבים ששלח להורים ורואים את מילותיו החמות על הילדים, אפשר להבין שהוא היה פשוט אחראי. הוא היה קשוח אולי כלפי מבוגרים, אבל בתקשורת שלו עם הילדים הוא היה שונה. הוא הצליח להביא אותם למקום טוב יותר, ועשה הכול כדי להגן עליהם, עד שלא היה יכול עוד", אומרת רוּגֶה.
התפיסה החינוכית של ביין דגלה גם בשילוב בין אוכלוסיות. למוסד שלו הגיעו גם ילדים שלא סבלו ממוגבלות כלשהי, אך הוריהם לא היו מסוגלים לטפל בהם. החניכים חולקו לכיתות לפי היכולות השכליות והגופניות שלהם, ולא לפי גילם. דגש מיוחד הושם על כיתות קטנות וצוות צמוד, דברים שנחשבים היום לאל"ף־בי"ת בחינוך המיוחד, אך אז היו בגדר חידוש. המוסד מומן בכספי ארגון הגג של הקהילות היהודיות בגרמניה והלשכה הגרמנית של ארגון "בני ברית". ביין ניסה גם לגדל ירקות בכפר לתועלת הילדים, אך הניסיון לא צלח שכן ארנבים אכלו את היבול. בשנים קשות במיוחד היה המנהל יוצא בעצמו בעגלה לעיר, ומבקש מהתושבים לתרום אוכל לתלמידיו.
עם עליית הנאצים לשלטון החלו חיי הדיירים בכפר להשתנות לרעה. בשנים הבאות נאלץ ביין להדוף ניסיונות בלתי פוסקים של שלטונות בייליץ להפריע לפעילות המוסד ואף להביא לסגירתו. הטענה המרכזית הייתה שהמקום מכתים את האוכלוסייה השקטה של העיירה ומשפיע לרעה על התיירות.
בחודש אפריל 1942 הוצאו כשלושים ילדים ואנשי צוות מהכפר, ונשלחו לגטו ורשה. "ביין חשב שהתלמידים הבוגרים יגיעו למקום שהגרמנים ישלחו אותם אליו, ויכשירו אותו לקליטת התלמידים הרכים יותר", אומר דותן. "הוא לא ידע שהם מובלים אל סופם". בהמשך כבר הבין ביין לאן נושבת הרוח. אבל אף שהיו לו ולמשפחתו ויזות שיוכלו לאפשר להם לצאת מגרמניה, הוא בחר להישאר בכפר עם התלמידים.
כעבור זמן קצר נסתם הגולל על תקוותיו האחרונות, אם נותרו כאלה. ב־13 ביוני 1942 יצא מברלין טרנספורט של 748 יהודים שהתגוררו בבירת גרמניה ועוד כ־280 יהודים תושבי האזור, ובהם גם כל התלמידים ואנשי הצוות של ביין. עדי ראייה לפינוי הילדים סיפרו על צעקות ובכי שליוו את השעות הקשות. סאלי ביין, אשתו רבקה ובתם הצעירה ליזה קרולה עלו גם הם לרכבת הנוסעת מזרחה. יחד עם כל דיירי הכפר הם נלקחו למחנה ההשמדה סוביבור ונרצחו שם.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין דיוקן של מקור ראשון
