אדולפו קמינסקי, יהודי שהיה חבר במחתרת הצרפתית וסייע לחלץ אלפים מאחיו ממוות בטוח במחנות ההשמדה, נפטר השבוע בביתו שבפריז בגיל 97. סיפורו של קמינסקי לא היה מוכר במשך שנים רבות. הוא זייף בחשאי תעודות זהות חתומות, תעודות טבילה לנצרות, תלושי מזון ומסמכים אחרים שהצילו המוני יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.
בתו, שרה קמינסקי, סיפקה את התיאור המלא הראשון של פעילותו המחתרתית של אביה. ספרה "אדולפו קמינסקי: חייו של זייפן", פורסם בצרפתית ב־2009 ובעברית בשנת 2012. קמינסקי היה אוטודידקט בתחום זיוף המסמכים, ובמשך השנים תרם את כישוריו לאלג'יראים במהלך מלחמת העצמאות שלהם נגד צרפת, למתנגדים לרודן הפשיסטי פרנסיסקו פרנקו בספרד, למהפכנים באמריקה הלטינית, לפעילים נגד האפרטהייד בדרום־אפריקה ולעריקים אמריקנים במהלך מלחמת וייטנאם. הוא מעולם לא ביקש תשלום על שירותיו. לא הכסף היה המניע לעבודתו, הוא התעקש, אלא העיקרון. לדבריו, השואה לימדה אותו ש"בכל מסמך תלויים חיי אדם".
המסמך הראשון שסייע לקבוע את מהלך חייו של קמינסקי היה הדרכון הארגנטיני שקיבל מתוקף לידתו בבואנוס־איירס ב־1 באוקטובר 1925. הוריו, יהודים ילידי רוסיה, התגוררו בעבר בצרפת, אך עברו לארגנטינה כשממשלת צרפת גירשה אזרחים רוסים שנחשבו לתומכי המהפכה הבולשביקית.
המשפחה חזרה לצרפת כשקמינסקי היה בן ארבע, והתגוררה בנורמנדי בזמן הפלישה הגרמנית ב־1940. כדי לסייע בפרנסת משפחתו בשעה שתנאי המחיה של היהודים הלכו והידרדרו, יצא קמינסקי לעבוד כשוליה בבית צביעת בגדים.
"שם גיליתי את קסמו של הצבע", סיפר בסרט תיעודי זוכה פרס אמי שהפיק הניו־יורק טיימס ב־2016. בזמן שלמד לצבוע מעילים צבאיים ישנים כדי להפוך אותם ללבוש אזרחי, או ניקה שמלות כלה מכתמים, הוא למד על טיבם של תהליכים כימיים מתקדמים.
אמו של קמינסקי מתה כשנפלה מרכבת – קמינסקי חשב שנדחפה ממנה במכוון – במהלך נסיעה הביתה מפריז, לאחר שהזהירה את אחיה שהוא עתיד להיעצר. קמינסקי נאסף עם שאר בני משפחתו ב־1943 ונלקח לדרנסי, מחנה ריכוז סמוך לפריז, שאלפי יהודים נעצרו בו בדרכם לאושוויץ ולמחנות השמדה נאציים אחרים. מכיוון שבני משפחת קמינסקי החזיקו בדרכונים ארגנטיניים, הם שוחררו מהמחנה. השחרור לא הספיק כדי להוציא אותם מכלל סכנה, והם החליטו לפנות למחתרת כדי להשיג מסמכים מזויפים. בגיל 18 הלך קמינסקי לאסוף את המסמכים, וכשנודע למחתרת על היכרותו עם צבעים כימיים הוא גויס בתור זייפן.
בתו תיארה את השיחה בספרה. "אתה יודע איך להסיר כתמי דיו?" נשאל קמינסקי. "כן", השיב, "זו אפילו המומחיות שלי". "אבל מה לגבי דיו בלתי מחיק?", נשאל. "אין דבר כזה", הוא הכריז.
המסמך המזויף הראשון שיצר קמינסקי היה תעודה אישית שלו, שהוא הזדהה בה בתור ז'וליאן קלר, תושב אלזס. "כל אחד היה יכול לעשות את זה", אמר פעם בריאיון לעיתון הארץ. "לעולם לא אשכח את החדר האפלולי, את ריח שולחן העץ שהואר במנורה קטנה, את העט וקסת הדיו".
מאז ועד קץ המלחמה התגורר קמינסקי בעליית גג ברובע הלטיני בפריז, ויצר מסמכים כוזבים "ביום ובלילה", לדבריו. הוא עבד בריכוז וללא הפסקה, עד כדי כך שהתעוור בעין אחת. במקרים מסוימים היה מוחה את המילה "יהודי" ממסמכים קיימים; באחרים הוא יצר זהויות חדשות לחלוטין. למשל, את הילדה היהודייה אדית מאייר הפך לילדה גויה ששמה אליז מיילה.
קמינסקי אמר פעם לבתו שהוא חש לעיתים שהוא עובד ב"פס הייצור של מפעל הגורל". באחת הפעמים, הוא ועמיתיו הזייפנים נקראו להכין מסמכים ל־300 ילדים יהודים שעמדו בפני מעצר מיידי. הם היו זקוקים לתעודות לידה, תעודות טבילה ותלושי מזון, ובסך הכול ל־900 פיסות נייר מזויפות.
"נדרשתי להישאר ער ככל האפשר", אמר קמינסקי בסרט התיעודי של הטיימס. "המתמטיקה הייתה פשוטה. בשעה אחת הכנתי שלושים מסמכים מזויפים. אם הייתי ישן שעה אחת, שלושים אנשים היו מתים… אז עבדתי, עבדתי ועבדתי עד שהתעלפתי. כשהתעוררתי המשכתי לעבוד. לא יכולנו להפסיק. סיימנו את כל המסמכים, אבל בדיוק בזמן".
קמינסקי סיפר שמשטרת פריז חיפשה באורח תמידי את "הזייפן של פריז". פעם עצרו אותו ברחוב כשהוא נושא שקית תעודות זהות ודיו, חותמות וקולמוס, אך הוא הצליח להתחמק כשאמר לשוטר באופן משכנע שהילקוט מכיל רק כריכים – ואפילו הציע לו אחד.
לדבריו, הוא ראה בזיופים דרך לנקום את מותה של אמו ושל שאר קרוביו ומכריו שנרצחו במלחמה. בסך הכול, לפי המוזיאון האמריקני להנצחת השואה, כ־77 אלף מיהודי צרפת נרצחו במחנות הריכוז, בעיקר באושוויץ.
בתום המלחמה פעל קמינסקי עם המודיעין הצרפתי במטרה לחקור פשעי מלחמה נאציים, והפיק מסמכים כוזבים לפליטים יהודים שביקשו להיכנס לפלשתינה המנדטורית דאז. בעשורים שלאחר מכן הוא התפרנס בצניעות כצלם, בזמן שעבד כזייפן למען מגוון מטרות ברחבי העולם. הוא הפסיק סופית את פעילותו ב־1971. "כמובן, כל מה שעשיתי היה לא חוקי", אמר בסרט התיעודי של הטיימס, "אבל כשמשהו חוקי מנוגד לחלוטין לאנושיות, אתה מוכרח להילחם.
"היו לי חיים מאושרים מאוד, עם אישה מקסימה וילדים", אמר קמינסקי בהתרגשות לטיימס, "אבל יש כל כך הרבה גופות. אם לא הייתי עושה דבר, לא הייתי יכול לשאת את זה".
