כ־140 נשים התקבצו במבנה בית הסוהר לשעבר בבית־לחם המשוחררת, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים. הן לבשו חולצות לבנות חגיגיות, וענדו לדש הבגד סרט כחול־לבן שנכתב עליו "כנס אסירות בית־לחם תשכ"ז".
היה זה הביקור הראשון שלהן במקום מאז הוחזקו בו בימי טרום־המדינה. משתתפות המפגש, כולן בוגרות המחתרות, "עברו בחרדת קודש בין חדרי הכלא, מתרגשות, מעלות זיכרונות", כך נכתב בעיתון "העולם הזה" ב־26 ביולי 1967. "הן נגעו בחיבה בקירות שפעם סגרו עליהן, מעבירות עיניים על הסורגים שעדיין קבועים בחלונות. (…) כיום כולן מבוגרות, שקטות, עם שערות שיבה פה ושם".
"הייתה בביקור ההוא סגירת מעגל היסטורית עבור מי ששנותיהן היפות ביותר עברו מאחורי הסורגים. הן שבו לגבולן, חופשיות", מתאר ד"ר יצחק (איציק) פס בספרו החדש, "בממלכת הנשים בבית־לחם". בספר הוא מביא את קורותיהן הנשכחים של צעירות שלחמו למען הקמת מדינה יהודית, ונכלאו בבית הסוהר בבית־לחם ובמחנה המעצר הסמוך אליו. חומרי הגלם שמשמשים אותו לשרטוט דמויותיהן של האסירות ומה שעבר עליהן הם המכתבים ששלחו הנשים הללו אל יקיריהן – אלה הממתינים בבית, או אלה הכלואים בעצמם במתקני מעצר אחרים.
בית הסוהר לנשים שכן במבנה ערבי גדול, מוקף חומת אבן, שבחזיתו שער ירוק וחלוד. גאולה כהן, ככל הנראה אסירת המחתרות הידועה ביותר, דימתה לצעידה בוויה־דולורוזה את הכניסה אליו, בספרה האוטוביוגרפי. לפי הנתונים שבידי פס, לפחות מאתיים נשים שהיו שותפות למאבק הלאומי נעצרו או נאסרו שם בידי הבריטים. הראשונות הגיעו כבר ב־1935 – חברות בית"ר שנעצרו במהלך עימותים עם פועלים ערבים, על רקע הדרישה לעבודה עברית. בהמשך נשלחו לבית־לחם פעילות המחתרות שלחמו בבריטים. רובן לא היו אסירות שנשפטו על מעשה מסוים ונידונו לתקופת מאסר, אלא צעירות שנעצרו באופן מנהלי, וחלקן אף לא ידעו לכמה זמן תישלל חירותן.
"אין לי מספרים מדויקים, כי היו שנכלאו לזמן קצר בלבד", מספר פס. "הוותיקות ביותר שהו שם יותר מחמש שנים. יש במכתבים שלהן נקודות מבט שונות על משמעות החברות בארגונים כאלה, מה זו אסירה, מה גובר על מה – הרצון לחזור למשפחה או העובדה שאנחנו חברות במחתרת ומחויבות לה. אצל האימהות שבהן זו הייתה שאלה כבדת משקל. הן היו רחוקות מהילדים שלהן, שחלקם גדלו אצל הסבא והסבתא במשך כמה שנים. ניסיתי להבין את המורכבות הזו, ואיך כל רכיב השתלב במארג הכולל של חייהן מאחורי הסורגים.
"בית־לחם היא במובן מסוים 'קרתגו' בגרסה הנשית. את הגברים אומנם הגלו לאפריקה, אבל בית הסוהר הזה היה בלב עיר ערבית, ומרבית השוטרות בו היו ערביות. גם עבור המבקרים, ההגעה לשם הייתה סיפור לא פשוט: הם היו צריכים לנסוע באוטובוס ערבי, ובתקופות של מתיחות בארץ היה פחד. אחרי כ"ט בנובמבר האסירות ביקשו מהמשפחות שלא יבואו לבקר, כדי שלא יסתכנו. זאת אף שהביקורים הקצרים היו להן כאוויר לנשימה. בלעדיהם האסירות היו מנותקות עוד יותר מנטלית וגם פיזית".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין דיוקן של מקור ראשון
