העתירה שהגישו הבוקר (ד') לבג"ץ שני קציני המשטרה הבכירים בדימוס שהיו לח"כים במפלגת יש עתיד, מיקי לוי ויואב סגלוביץ', משקפת היטב את הבלבול שיצר בג"ץ בקרב חלק מהמערכת הפוליטית הישראלית. העתירה, המכוונת נגד התיקונים בפקודת המשטרה שזכו לכינוי "חוק בן־גביר", אומנם מבקשת לעטות על עצמה מחלצות חוקתיות מרשימות, ולטעון שהתיקון מנוגד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד הממשלה ו"עקרונות היסוד של השיטה". אולם, מי שקורא אותה בדקדקנות מגיע למסקנה פשוטה הרבה יותר. הטענה המרכזית של העתירה היא שמדובר בחוק רע וגרוע.
- ח"כים מיש עתיד עתרו לבג"ץ נגד "חוק בן גביר": "כוונה ברורה להפוך את משטרת ישראל לגוף פוליטי"
- הדיון המורחב בחוק דרעי: חיות רוצה לייצר מאזן אימה
העתירה כוללת סעיפים רבים המנוסחים בשפה גבוהה ופומפוזית, למשל הסעיף הבא: "משטרה פוליטית היא סממן מובהק בדרכה של מדינה, כל מדינה, להתפרק ממאפיינים דמוקרטיים. אכן, אף מבצר לא נופל באחת. לא בחקיקה אחת, ולא בפסיקה אחת. נפילה איומה שכזו מתרחשת לאחר שכורסמו יסודות המבצר, לעתים במשך שנים רבות, פעמים רבות מתחת לפני הקרקע, בחפירה איטית ומתמשכת. אולם, וזהו הפרדוקס המובנה, כאשר הנפילה מתרחשת, מאוחר מדי למנוע אותה".
אולם, כאשר יורדים לשורש העניין ומנסים לבדוק מהן הפגיעות בזכויות אדם שלהן טוענים העותרים, רואים הרבה מאוד אוויר חם, הצהרות פומפוזיות שאין מאחוריהן טיעונים משפטיים של ממש. למשל הסעיף הבא, שלפיו, "את מי רואה האזרח לנגד עיניו כאשר ניצב בפניו אדם הלבוש במדי משטרת ישראל? האזרח אמור לראות לנגד עיניו עובד ציבור המונחה על יסוד שיקולים מקצועיים וממלכתיים גרידא. האזרח אינו בהכרח שבע רצון מפעולת השיטור, החקירה או התביעה הנערכת בעניינו (שהיא מעצם טיבה וטבעה עלולה להיות פוגענית), אך דווקא בשל כך חובה לדאוג, כי לא יהיה לאזרח כל ספק שפעולה זו מבוססת על יסוד שיקולים עניינים ומקצועיים גרידא, מבלי שנמהלו בהם שיקולים אחרים".
חלק אחר בטענות נוגע לכך שמדובר לטענת העותרים בחוק לא טוב, ואפילו גרוע ביותר. זו אכן טענה לגיטימית. אולם, משם ועד הקביעה שעצם העובדה שסמכויות השר לא נקבעו באופן ספציפי, ברחל בתך הקטנה, אלא באופן רחב וכוללני, הופכת את התיקון לחוק היסוד לפסול, הן מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והן מכוח חוק יסוד הממשלה, הדרך רחוקה מאוד. גם הטענה שלפיה, "הכפפת כל סמכויות מפכ"ל המשטרה, ולמעשה ניהולה של המשטרה, לגורם פוליטי, מהווה פגיעה בזכויות אלה (הזכות לחירות, חופש התנועה, זכות ההפגנה וחופש הביטוי – ש"פ). בעצם הכפפת הזכויות לאינטרסים נוספים, שאינם מקצועיים גרידא, יש משום פגיעה. בנוסף, משניתנה לשר סמכות לקבוע מדיניות וליתן הנחיות, הוקנה לו הסמכות לפגוע בזכויות" – נטענת באופן כוללני, ובעצם מכוונת נגד איכות החקיקה.
הדיון בטיבו של חוק בן־גביר הוא טוב וראוי, אך בג"ץ איננו המקום לעשות זאת. בית המשפט העליון איננו הבית העליון של הפרלמנט הישראלי, והפיכתו לכזה פוגעת קודם כול בו עצמו. היא עושה את השופטים לפוליטיקאים ואת המשפט להמשכה של הפוליטיקה בדרכים אחרות. ואם השופטים הם פוליטיקאים, אין סיבה שלא נבחר אותם כולנו בבחירות כלליות, חופשיות, ושוות. אם אנחנו רוצים לשמור על מערכת המשפט, ולא להפוך אותה לעוד זרוע פוליטית, צריך קודם כול להימנע מהפיכת בית המשפט העליון לערכאה לביטול חוקים גרועים. הראשונים שצריכים לשים לב לכך הם חברי הכנסת, שמשימת ביטולם של חוקים גרועים מוטלת על כתפיהם.
