מרכז שפירא, יום רביעי, 14:00
מילה לפתיחה: מאחורי ביתו של הרב דרוקמן זצ"ל במרכז שפירא הוקם אוהל ענק שיכיל את אלפי המנחמים המגיעים כדי לשמוע ולספר על דמותו של הרב. הפורמט הכתוב של המדור אינו מאפשר להעביר את העיניים הנוצצות של הדוברים, את ההתרגשות והרעד בקולם כשסיפרו עד כמה הם אוהבים את הרב ועד כמה יחסר להם, וגם לא את החיקוי של קולו הצרוד והמפורסם כשציטטו אותו. "כל מי שלמד אצל הרב היה משוכנע שהוא התלמיד שהרב הכי אוהב", אמר לנו אחד האבלים. "הייתה בו אהבה גדולה עד כדי כך, שלכל אחד מתלמידיו הייתה התחושה הזו. המקום ימלא חסרוננו".
ורד גליק, מחנכת
על המפה: אני גרה בהר־ברכה ומחנכת ביקיר. למדתי אצל הרב לפני 26 שנים באורות עציון. שמרנו על קשר כי אי אפשר לא לשמור על קשר עם הרב דרוקמן.
זיכרון מהרב: כולו אש. עמוד האש של עם ישראל. היום אמרתי לתלמידות שלי שהצרידות שלו היא לא סתם. הוא היה מדבר עם בעירה מבפנים. כשאני נזכרת בשיעורים שלו, אני לא זוכרת את התוכן, אבל אני זוכרת את הרעד של הגוף ואת הצעקה הפנימית הזו. אדם שכל כולו כלליות. אמרו את זה כל הזמן, אבל זה באמת ככה. לא היה שום רגע לעצמו. חבר של אחי היה הנהג שלו והוא סיפר שהוא נכח בשש־שבע חתונות בערב.
שמעון לשנסקי, אברך
על המפה: הגעתי לכאן לשיעור א' לפני 15 שנים. חיפשתי ראש ישיבה שלא יגיד לי לעזוב את בני עקיבא. תקופה מסוימת הייתי העוזר של המזכיר שלו ואני נשוי לנכדתו.
זיכרון מהרב: בשיעור א' הרב היה עורך שיחות אישיות עם כל תלמיד, וכשהגיע תורי הוא שאל אותי מה שלומי ואמרתי "בסדר". הוא ענה: "אם מישהו בשיעור י' היה אומר לי בסדר אז זה בסדר, אבל אני באמת רוצה לשמוע". אז אמרתי לו שקשה לי כי הייתי פעיל חברתית וזה חסר לי. ואז הרב אמר לי, "אם כשלמדת מעט תורה השפעת, אם תלמד הרבה תורה לא תוכל להשפיע הרבה יותר?". זה חיזק אותי מאוד.
להבדיל מישיבות אחרות, פה לומדים בחנוכה. הרב היה אומר "מאי חנוכה? תנו רבנן". חנוכה זה ללמוד תורה. באתי אליו בדחילו ורחימו ואמרתי לו שיש מסע חנוכה ומאוד חשוב לי לצאת. הרב שאל, "אם תצא, יותר חניכים ייטלו ידיים או פחות חניכים ייטלו ידיים?". בשבילו החינוך היה הכי חשוב. כשאמרתי לו שיותר, הוא הרשה לי לצאת.
פעם הדפסתי לו 650 דפי מקורות, והראיתי לחמותי, בתו, את הלו"ז של השיעורים. היא אמרה לו, "אבא, אתה בן שמונים. לרב בן ארבעים אין כוח להעביר כל כך הרבה שיעורים". והוא ענה, "אם אני פי שניים בגיל, אז יש לי פי שניים כוח".
חיים מאושר, פנסיונר
על המפה: אני בוגר הישיבה אור עציון, לא זוכר כבר איזה מחזור. אני בן 73 היום ומתגורר בקרני־שומרון. באתי עם בני, איתי מאושר, לחלוק כבוד למורי ורבי.
זיכרון מהרב: במלחמת ששת הימים הגיע רץ צבאי עם אופנוע ובישר לרב שעומדים לשחרר את מערת המכפלה ואת קבר רחל. כשזה קרה, היית צריך לראות איך הרב קפץ כמו ילד קטן עם כל תלמידי הישיבה. הוא אהב את כולם ללא כחל ושרק. בימים הנוראים לא רציתי להישאר בישיבה כי אני לא מכיר את הנוסח של האשכנזים. ביקשתי שחרור והוא לא הסכים. חזרתי בוכה. אחרי כמה שעות באתי שוב ואמרתי לו, "הרב, זה האוטובוס האחרון, תן לי לנסוע הביתה". הוא אמר, "לך ואל תגיד לחברים אף מילה".
אורי מלמד, מסעדן
על המפה: בעל רשת מסעדות "ממפיס", עושה סטנד־אפ מדי פעם. הגעתי לפה בגיל שלושים. הייתי במכון מאיר ובהר המור ובאתי לכולל הלכה. פה עשיתי סמיכה לרבנות.
זיכרון מהרב: אשתי היא בוגרת המחזור הראשון של מדרשת אורות עציון. בזכותה הגעתי לפה ולמדתי פה חמש שנים. הוא חמישים שנה ברציפות זכה בתואר האיש הכי מקסים בעולם, ובפער, בלי תחרות בכלל.
בשנה השנייה רציתי ללמוד קולנוע והלכתי להתייעץ איתו. הוא התעניין מאוד והרשה לי יום בשבוע. היה לו שילוב מורכב מאוד בין הכלה לעמוד שדרה חזק. להרחיב כמה שיותר את האוהל ושיהיה מקום לכולם. "הרחיבי מקום אהלך", כי לא כולם עשויים מאותם חומרים. כל אחד קיבל ממנו תחושה שהוא אהוב ורצוי.
שולה פרץ, גננת פנסיונרית
על המפה: באנו ממצפה־רמון לגור פה לפני עשרים שנה, וזכינו.
זיכרון מהרב: השתתפנו באופן קבוע בשיעורים שלו בשבת הגדול ובשבת שובה. היה חשוב לו לתת את הדרשה דווקא בבית הכנסת הספרדי המרכזי, לא באשכנזי. הוא הקפיד להגיד בדרשות שלו שאנחנו דור הגאולה. הוא תמיד בא עם ערימת ספרים עם אלף סימניות וקרא מכל אחד.
בעלי היה קשור אליו אישית. חברה שלי זכתה להיות הגננת של הצאצאים שלו, והיא אירחה אותו בתור "סבא סבבה". הנכד שלי בא לברך אותו כשהוא היה בן תשעים והוא סיפר שהרב אמר להם "אתם העוגה שלי". בהספדים ירד גשם והייתי בלי מטרייה, אבל לא הייתי מוכנה לוותר על אף מילה.
יאיר הדאיה, הרבנות באילת
יהודה הדאיה, סופר סת"ם ומוכר תשמישי קדושה
על המפה: יאיר: אני עובד במחלקת נישואים של הרבנות באילת. למדנו פה והיינו באים באוטובוס מאילת שש שעות כדי ללמוד פה.
זיכרון מהרב: יאיר: למדתי ממנו את הרגישות לדברים הקטנים. החבר'ה החליטו אחרי תפילת מנחה לא ללכת לחדר אוכל. הייתי אז חמשוש ועשיתי מה שהשמיניסטים אמרו. הרב דרוקמן כינס את כולם ואז נחת עלינו, "איך אתם יכולים לפגוע במישהו שטרח בשבילכם? אין פה הכרת הטוב?". למדתי פה שנה בישיבה הגבוהה והחלטתי לעבור למרכז הרב. כשהוא שאל אותי למה, אמרתי לו שאני רוצה ללמוד בירושלים. הוא ליווה אותי לדלת ובכה. היה אכפת לו מכל תלמיד שלמד אצלו.
יהודה: למדתי פה בתשל"ה, אחרי מלחמת יום הכיפורים, עם הבן שלו רמי, עם החתן שלו לימים הרב עוזי ביננפלד ועם הבן של הרב לוינגר, שהיה שובב גדול. פעם כולם החליטו שבאים עם פיג'מה לכיתה. הרב כעס עלינו ואמר לנו לארוז את החפצים וללכת הביתה. אבל אז הוא קרא לי ואמר לי, "איך אני יכול לשלוח אותך הביתה? זה כל כך רחוק". ביקשתי סליחה והוא ויתר לי. הוא ראה אותי בין כל התלמידים.
