שופטי בית המשפט העליון, נועם סולברג, ענת ברון ודוד מינץ דחו אתמול (ג') ערעורים הדדיים של היועצת המשפטית לממשלה ושל אישה שביקשה להכיר בהורותה על שני ילדים קטנים שהיא מגדלת. במוקד פסק הדין ניצבת אישה חשוכת ילדים, אשר כל מאמציה להרות באופן טבעי כשלו. בצר לה רכשה האשה תרומת זרע אנונימית ותרומת ביצית אנונימית, ופנתה לביצוע הליך פונדקאות בארה"ב. ההליך בוצע במדינת אורגון, ובסיומו, לאחר שנולדו במסגרתו תאומים, ניתן צו הורות פסיקתי הקובע שהיא אמם.
אולם, לאחר שהאישה הגיעה ארצה עם הילדים, הסתבר לה שהדין הישראלי איננו מכיר במצב של "הורות פסיקתית". על פי החוק ופסיקת בתי המשפט הורות יכולה להיווצר רק או בצורה ביולוגית, או דרך "זיקה לזיקה" כאשר מדובר בבן/בת זוג של הורה ביולוגי, או באמצעות אימוץ. אולם, אימוץ במדינת ישראל יכול להתבצע רק על ידי זוגות, חוץ מאשר במקרים מאוד מסוימים אותם קבע המחוקק. ולכן, לכאורה גם הדרך של אימוץ הילדים חסומה בפני האשה. תחילה הגישה האשה בקשה לקבלת "צו הורות פסיקתי" שיכיר בקשר המשפחתי בינה לבין הילדים לבית משפט למשפחה. אך באי כוח היועצת המשפטית לממשלה התנגדו לבקשה. בית המשפט למשפחה קבע שאמנם לא ניתן להוציא במקרה כזה צו הורות פסיקתי, אך ניתן להוציא "צו אימוץ פסיקתי" תוך ויתור על כל השלבים המוקדמים הנדרשים בהליך אימוץ רגיל.
באי כוח היועמ"שית ערערו לבית המשפט המחוזי, וזה קבע כי "צו אימוץ פסיקתי" איננו בגדר האפשר, אולם בנסיבות שנוצרו יש לבצע רק את השלב של הכרזה על הקטינים כברי אימוץ ולוותר על התסקיר. זאת משום שאין הורים שמוותרים על הילדים וקיימת הסכמה שהאשה המבקשת להכיר בהורותה היא אם טובה המגדלת את הקטינים כיאות. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגישו שני הצדדים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. האשה טענה שיש לבצע הכרה פסיקתית בהורותה, ללא הליך אימוץ כלל, ואילו באי כוחה של היועמ"שית עמדו על ביצוע הליך אימוץ מלא, הכולל תסקיר. בית המשפט העליון נתן רשות, אך דחה את שני הערעורים. בפסק הדין הארוך עלה כי שלושת השופטים סבורים שאין בדין הישראלי כיום מסלול המאפשר להכיר בהורותה של האשה על הילדים. צו הורות איננו נותן מענה ואימוץ בנסיבות הקיימות איננו אפשרי על פי הדין. עם זאת, במטרה לתת מענה למצוקה של האם הנוכחית, וכדי לא להותיר את המצב הנוכחי בו הילדים נותרו ללא הורים חוקיים, אימץ בית המשפט העליון את פסק הדין של המחוזי.
במסגרת חוות הדעת העיקרית הזהיר השופט מינץ מפני הקו הדק שבין האירוע שנחשף בפסק הדין ובין מציאות של סחר בילדים. "אין בדין הישראלי הכרה בהורות הסכמית. כפי שנאמר זה מכבר, המציאות של הבאת תינוק לעולם באמצעות תרומת זרע וביצית והתקשרות עם פונדקאית, ללא כל קשר גנטי או פיזיולוגי לילוד, בהיעדר הסדרה בדין, יוצרת חשש ממשי מפני תופעת סחר בילדים. אין מקום להלום מצב שבו תינתן הכרה מכוח הסכם ל'רכישת' כל צלעות המשולש: זרע, ביצית ורחם – בהיעדר הסדרה מפוקחת בדין, תוך חשש ממשי לרמיסת הזכויות והאינטרסים הקיומיים של הגורמים המעורבים, ובעיקר של הקטין שייוולד. החשש מתעשייה של סחר ומסחר בילדים וממציאות של סחר-מכר בעוברים וצאצאים, הוא חמור וממשי. חשש כללי זה קיים אף אם במקרה הפרטני שלפנינו אין חולק כי המבקשת ראויה להיות אמם של הקטינים".
"הדברים האמורים לעיל נכונים לא רק ביחס למשאלתה של המבקשת להחלת 'צו הורות פסיקתי' כי אם גם לגבי האפשרות של מתן 'צו אימוץ פסיקתי'. כפי שגם טענה המשיבה (היועמ"שית – ש"פ), אין מקום ליצירת מעין 'סעיף סל' פסיקתי המאפשר מגוון פתרונות יצירתיים במצבים שבהם הוראות חוק האימוץ אינן חלות, תוך עקיפת ההסדרים הקפדניים שהוראות החוק משרטטות. הפעולה הרגישה של כינון הורות שאינה מבוססת על קשר גנטי או ביולוגי, אשר הינה בעלת תוקף והכרה על ידי צדדים שלישיים ולה השלכות רבות במגוון תחומי החיים, מחייבת הסדרה מדויקת ומבוררת. אין מקום ליצירת מסלול חלופי לחוק תוך עקיפת הוראותיו", הוסיף השופט מינץ.
