רבים מלוחמי שייטת 13 לדורותיה חבים את חייהם לד"ר יהודה מלמד. כרופא השייטת וכראש המכון לרפואה ימית, הוא פיתח ושכלל את טכניקות הטיפול בצוללים שנפגעו ממחלת האמודאים, מהרעלת חמצן ומסכנות נוספות האורבות לגוף האדם כשהוא יורד אל מעמקי הים.
ד"ר יהודה מלמד, שנחשב לבר־סמכא הראשי בכל הנוגע לטיפול בתא לחץ, מגיב בכעס לחיצי הביקורת שמופנים אל מפעל חייו, אבל זועם גם על מי שהורסים את המותג. "אדם שנמצא במצב התייבשות, נותנים לו נוזלים, נכון? אין צורך במחקר קליני כפול־סמיות עם קבוצת ביקורת של אנשים שמתייבשים, כדי לדעת שנוזלים מועילים למקרים כאלה. אסור גם לערוך מחקר כזה, זה לא יהיה אתי.
"הדבר הכי חשוב ברפואה הוא שאסור לגרום נזק. כתוצאה מהמחקרים שלנו, אנחנו יודעים לתת את הטיפול בחמצן בתא לחץ בצורה הבטוחה ביותר. נכון שצריך 'רפואה נסמכת ראיות', אבל צריך גם להכיר את השיקולים. אם חולה עומד למות לי בידיים, ואני יודע בוודאות שמתן חמצן יציל אותו, אני לא אעצור ואפנה לספרות".
בתי החולים גובים כסף רב עבור הטיפול הזה. יש לכך הצדקה?
"כשמשתמשים בתא לחץ כחלק משיקום נוירולוגי, התשובה היא כן, בהחלט. אבל אם הטיפול נועד לשיקום הנעורים, אין לזה הצדקה. השיווק של טיפולים פרטיים – שלא נמצאים בסל השירותים ומכניסים סכומים גבוהים מאוד לבתי החולים – מאפיל על הטיפולים שנמצאים כבר בסל".
את סל השירותים ההיפרבריים של משרד הבריאות גיבש ד"ר מלמד עצמו, יחד עם פרופ' בורשטיין. כלולות בו 15 אינדיקציות רפואיות המאושרות לטיפול בתא לחץ, אך לפי מלמד, רופאים אינם מודעים לשיטת הטיפול הזאת: "קיים חוסר ידע למשל בנושא נזקי קרינה. ההקרנות שניתנות לחולי סרטן פוגעות גם ברקמה הבריאה ובכלי דם קטנים, והטיפול היחיד הוא תא לחץ, שמביא לבנייה מחודשת של כלי הדם. זה נמצא בסל השירותים. יש אלפי חולים כאלה בארץ, אבל כשמדברים על תא לחץ, כולם מדברים על אנטי־אייג'ינג. זו הבעיה".
אחרי סיום לימודיו ב"תיכון מאוחד רחובות" התגייס מלמד לנח"ל. משם יצא לקורס קצינים, ואז קיבל את הפיקוד על צוות ב"יחידה 424", סיירת שקד המיתולוגית שהוקמה כדי לשמור על גבולות המדינה מפני מסתננים ומבריחים. מפקדה של היחידה היה סגן־אלוף עבד אלמג'יד ח'דר, או בשמו המוכר יותר עמוס ירקוני. הקצין הבדואי המעוטר בנה את היחידה בצלמו ובדמותו, ועבור מלמד הוא היה מעין אב רוחני.
בתום לימודי הרפואה בחר מלמד להתמחות בכירורגיה, אך נפתולי החיים שוב נשאו אותו בכיוון אחר. "ביום כיפור בשעה תשע בבוקר ישבתי בביתי בכפר־אז"ר, ופתאום הטלפון צלצל. על הקו היה ערן דולב, אז קצין רפואה של פיקוד דרום ולימים קצין רפואה ראשי. הוא אמר לי – 'יהודה, אל תשאל שאלות, בוא מהר לפיקוד'".
בשיא הקרבות מצא עצמו מלמד מפקד על התאג"ד של "החצר", מקום הכינוס של כוחות צה"ל לקראת צליחת התעלה. "שם הייתה התופת הכי נוראית. היו לנו בחצר הזו כמאה הרוגים, וטיפלנו בעשרות פצועים. חבר'ה בני 18 מתו לי בידיים".
במשך עשרים שנה חבש מלמד את שני הכובעים – ראש המכון לרפואה ימית בחיל הים, והרופא של שייטת 13. במקביל עמד בראש ההתאחדות הישראלית לצלילה. "אם לא המלחמה הארורה ההיא, אולי הייתי היום כירורג מתוסכל", הוא אומר.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במגזין דיוקן
