רבקה צ'יקוטאי, בתו השמינית של הרב, בחרה בדרך שונה מעט מזו של אחיה ואחיותיה. לקראת יום השנה התשיעי לפטירת אביה, שצוין לאחרונה, היא הוציאה לאור יחד עם שותפהּ למלאכת הכתיבה, איתמר אדלשטיין, את הספר "בית יוסף" (בהוצאת ידיעות ספרים), שבו היא מגוללת מזווית אישית את קורות חייו של אביה הנודע, ומספרת על צדדים לא מוכרים באישיותו של הפוסק והמנהיג הנערץ.
הזרעים הראשונים לדרכה העצמאית של רבקה נטמנו אולי כבר בתקופת נעוריה, כאשר למדה בסמינר חרדי־אשכנזי בתל־אביב. שאלת נוסח התפילה חידדה אז את השוני בינה ובין רוב חברותיה, וחוללה חוויה קשה שנצרבה בה עד היום. "אבא שלי, שכיהן אז כרב העיר תל־אביב, רצה שנמשיך להתפלל בנוסח שלנו, הספרדי", היא מספרת. "הוא פנה במכתב למנהל בית הספר, וביקש שהבנות הספרדיות יתפללו בנוסח בית אבא. בית הספר הסכים, אבל מחוץ לכיתה. וכך אני ועוד שתי חברות ספרדיות התפללנו מחוץ לכיתה. ככה כל יום עד סוף התיכון, במשך ארבע שנים, התפללתי בחוץ".
לימים, כאשר שלחה את ילדיה לחינוך דתי־לאומי, חשה רבקה מעין חוויה מתקנת: "כשהילדים שלי הלכו ללמוד בבית ספר נועם בירושלים, קיבלנו רשימת ספרים והיה כתוב שצריך להביא סידור 'בנוסח בית אבא'. הרגשתי שאני סוגרת מעגל ואמרתי תודה לקדוש ברוך הוא".
מה שהביא אותה לכתיבת הספר, אומרת רבקה, הוא תודעת הפער בין דימויו הציבורי של הרב עובדיה, לאדם הפרטי שהיא הכירה. "על זה שהוא גדול בתורה אין אחד שחולק, אבל דרכי הנהגה? לא מכירים. זה בער לי, הרגשתי שזו שליחות שלי שאנשים כן יידעו, כדי לאזן. אבא שלי היה ענק בתורה, אבל הוא גם היה בן־אדם. אם באה אליו אישה ובוכה לו, הוא היה יושב ובוכה יחד איתה".
לבנותיו של הרב עובדיה, מספרת רבקה, היה חלק בפסיקותיו שנגעו לעניינים נשיים. "יום אחד הוא קרא לי, 'רבקה, תביאי את כל האיפור שלך. אני רוצה לכתוב פסק הלכה ואני רוצה שתסבירי לי מה זה איפור, איך עובד האדום, הכחול, האבקות'. הוא ישב וכתב אז פסק הלכה שמותר להתאפר באבקה בשבת".
על רקע עידן מי־טו ועליית המודעות לעבירות מין, מעידה רבקה על יחסו של אביה למקרים אלה: "אם אימהות היו באות ומספרות על הטרדות מיניות, הוא היה אומר מהר לפנות למשטרה. כשגרנו בתל־אביב באה מישהי וסיפרה על רב שאבא שלי הכיר, שהטריד את הבת שלה. אבא שלי אמר לה: מפה את הולכת ישר למשטרה. הרב יצא גם נגד אלימות של גברים כלפי נשים. אישה שרוצה להתגרש כי הוא מרביץ לה, עד היום יש דיינים שאומרים שלום בית. הוא היה אומר מיד גט. הוא הראשון שהכניס לבית סוהר גברים שלא רצו לתת גט לנשים נפגעות אלימות. הוא לא היה מוכן לסלוח, לשמוע בכלל. הוא קרא לזה פדיון שבויים, זה היה בנפשו. היה אומר 'כל אחת שבאה לבית הדין היא כמו הבת שלי'".
לקריאת הכתבה המלאה לחץ כאן
