השנה האזרחית טרם הסתיימה, אך הנתונים ברורים: מדובר בשנה המדממת ביותר בגזרה הפלסטינית מאז 2015, עם יותר מ־2,000 אירועי טרור. כמעט לא עובר יום בלי פיגוע אחד לפחות. ג'נין, שכם, חברון ומזרח ירושלים מייצרות אירועי טרור למכביר, וקונספציית התיאום הביטחוני וההסתייעות במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית פושטת רגל. ארגון פת"ח מעודד ומוביל פיגועים בגלוי. פעילים במנגנוני הביטחון, ארגוני ההצלה וכיבוי האש וגופי המודיעין הפלסטינים פושטים מדים ומצטרפים בעצמם לפיגועים.
הזרמים התת־קרקעיים ברשות הפלסטינית מובילים, כך נראה, להתפוררותה. מי שצפוי להרוויח מהעניין הוא ארגון חמאס. "כדי להבין מה שקורה ברשות הפלסטינית צריך לחזור אחורה כמה שנים ולבחון את התנהלות חמאס", אומר אל"מ (במיל') גרישה יעקובוביץ, שסיים את שירותו הצבאי ב־2016 בתפקיד ראש המחלקה האזרחית לתיאום פעולות הממשלה בשטחים. "הארגון החל את דרכו במסגרת תהליך של התחברות לציבור. הוא הקים מסגדים והוביל מהלך סוציאלי של סיוע לנזקקים, לחלשים ולנדכאים, וכך קנה את לב הפלסטינים. בשלב הבא אימץ חמאס את ההתנגדות לישראל, ואחר כך ניסה להציג עצמו כנציג הלאומי הלגיטימי של הפלסטינים בכל העולם. הארגון הרים לראשונה את הדגל הזה בבחירות הכלליות שערכו הפלסטינים ב־2006, וזכה להצלחה מסחררת. הוא ממשיך בדרך הזו, וכארגון חכם ולומד הוא מיישם לקחים ומשתדל להרוויח מכל עימות עם ישראל".
לדברי יעקובוביץ, התנהלות הרשות הפלסטינית והעומד בראשה אבו־מאזן היו גורם חשוב בעליית קרנו של חמאס בציבור הפלסטיני. "אנחנו נמצאים בשלהי ימיה של הרשות הפלסטינית, הרבה בגלל אבו־מאזן. ההישגים שלו ב־17 שנים מסתכמים באפס עגול. אין כבוד לאומי, אין אופק".
הראיס וסביבתו מנסים לנופף בהישגים כלכליים ושיפור איכות החיים, אומר יעקובוביץ, "אבל הפלסטינים מחפשים גיבורים ולא מעריכים את מה שאבו־מאזן מייצג. בכירים ברשות הפלסטינית מתנהלים בכמה חזיתות, ומנסים למלא את החלל בתחום הזה. הצעירים נושאים עיניהם לחמושים ברחובות שכם, ג'נין וחברון, שמנגנוני הביטחון הפלסטיניים היו מודעים לקיומם אבל נמנעו מלפעול נגדם. הם חששו מהם, ואולי גם העדיפו לשמר אותם ככוח עזר למנגנוני הביטחון נגד חמאס, כאשר זה ינסה לכבוש את שטחי הרשות. בפועל, החמושים האלו הפנו את נשקם נגד מנגנוני הביטחון".
התנהלותה מול החמושים בשכם הבהירה כי הרשות הפלסטינית מנסה להכיל את ההתפתחויות ואפילו לקרב אל חיקה את אנשי "גוב האריות". מושל שכם אברהים רדואן נפגש כמה פעמים עם ראשי חוליית הטרור והתייחס אליהם כאל נוער אבוד; שרת הבריאות הפלסטינית מאי כילה פתחה ישיבת ממשלה שנערכה בשכם בדברי הלל ושבח למחבלים.
"במסגרת 'מרוץ הגיבורים הלאומיים' אנחנו רואים תופעה של בכירים בפת"ח וברשות הפלסטינית שמוציאים פליירים המתהדרים במספר השהידים הרב שיצאו מהם לעומת הארגונים האחרים", ממשיך יעקובוביץ. "נוכח המציאות שחמאס והג'יהאד האסלאמי יוצרים, פת"ח חייב ליישר קו. חמאס והג'יהאד דוחפים את האירועים, והם שגורמים לפת"ח לבחור בדרך של מאבק מזוין.
"חמאס פועל מתוך ראייה אסטרטגית וניסיון לנצל כל אירוע לטובתו. אנשיו משתמשים גם בתקשורת שלנו בדרך מתוחכמת: הם מנטרים את התקשורת הישראלית, מצטטים פליטות פה ואמירות של פרשנים המנתחים את המציאות בעיניים מערביות, ומגבירים בעזרתם את התמיכה הציבורית בהם עצמם. במבצע האחרון מול הג'יהאד ברצועת עזה, בכירי חמאס שמעו בשמחה את הדיווחים בתקשורת שאמרו 'מזל שחמאס לא הצטרפו למערכה'. חמאס נופף באמירות האלה ואמר לפלסטינים: אתם רואים? ישראל מפחדת מאיתנו.
"מלחמת הגיבורים שמתנהלת בשטח נגררת למלחמה מי שולח יותר שהידים, ויש גם מלחמה נוספת: איזה ארגון יעטוף את השהיד בדגל שלו. בשכם ובג'נין ראינו לאחרונה מחבלים שנעטפו בכמה דגלים".
על פי יעקובוביץ, אם ישראל לא תמצא דרך להחזיר את הרשות הפלסטינית למצב שבו היא מרסנת את האירועים ומנמיכה את גובה הלהבות, ישראל תעמוד מול עימות פנים־פלסטיני שישפיע עליה ישירות. "מי שחושב שבמלחמה הפנימית הזו פלסטינים יהרגו זה את זה וישראל תצפה מהצד – טועה. הקבוצות החמושות שצצות ומאתגרות את מנגנוני הרשות, קרבות הירושה ביום שאחרי אבו־מאזן וגורמים נוספים יובילו למציאות שבה היריבים בעימות הפנימי הזה יתחרו ביניהם מי חזק ומיליטנטי יותר, למי יש יותר שהידים ובעיקר מי מצליח להרוג יותר יהודים. אני לא יודע אם אפשר להאמין ברשות הפלסטינית שהשחיתות אוכלת אותה מבפנים, אבל אני לא בטוח שזה העיתוי הנכון לרסק את הכול".
הפרד ומשול
אל"מ במיל' דוד חכם, ששירת בצה"ל כ־30 שנה וממשיך לעסוק בנושא הפלסטיני ובזירה הערבית, משרטט תמונה עגומה למדי של הרשות הפלסטינית. "המצב בשטח מתוח בצורה בלתי רגילה, ולמרות הכניעה כביכול של חלק מאנשי גוב האריות בשכם והסגרת עצמם למנגנוני הביטחון הפלסטיניים, התחושה ברמאללה היא שזה עדיין לא נגמר. קבוצות נוספות יצוצו וימשיכו את המגמה הזו של חמושים שאינם משויכים לארגון מסוים ואינם סרים למשמעתה של הרשות הפלסטינית.
"המצב של הרשות בעייתי מאוד, וזה מתקשר לתום כהונת אבו־מאזן. המינוי של חוסיין א־שייח' למזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף, מהלך שנראה כמו רמז למינוי יורש, לא סגר כלום, והעסק רק בתחילתו. מה שעומד על הפרק הוא מרי אזרחי, וארגון חמאס הוא לא משקיף פסיבי בעניין הזה. בפת"ח יש חשש גדול שבאותה מלחמת אזרחים פעילי חמאס יחסלו אנשים שלהם ביהודה ושומרון, בדומה למה שהתרחש ב־2007 ברצועת עזה".
לדעת אל"מ חכם, ימי טרום אוסלו, שבהם שלטה ישראל בשטח באמצעות המשטר הצבאי והקשר ההדוק עם המוכתרים, ראשי השבטים והמשפחות הגדולות – עשויים לחזור על עצמם. הוא מגלה כי גורמים ברשות הפלסטינית שהוא עמד בקשר איתם העלו אפשרות שישראל תרגיע את המצב בחברון באמצעות קשר ישיר עם אותן משפחות. "שמעתי יותר מאדם אחד שהציע שישראל תיכנס לפעולה באמצעות המנהל האזרחי, שיהיה בקשר עם המשפחות כדי לנטרל את המתיחות שם ולייצב את השטח. אם ברמאללה חושבים על התערבות ישראלית, אפשר להבין מה מצבם".
פירוק הרשות והנחת המפתחות על השולחן הם איום שחוק שאבו־מאזן השתמש בו לא אחת. הפסקת התיאום הביטחוני עם ישראל וביטול ההסכמים היו גלגול נוסף של אותו איום, אבל בימים אלה נראה שהאיום עומד להתממש באופן בלתי רצוני, לפחות מבחינת בכירי הרשות. "הם חוששים שהרשות הפלסטינית מאבדת מכוחה, ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים חלשים בשטח. הם מודאגים מזה שאבו־מאזן לא שולט ושמעמדו הוא בעירבון מוגבל. במובנים רבים הפלסטינים סומכים על ישראל שיש לה אינטרס שהרשות תמשיך להתקיים, ושהיא תשמור שלא תתפרק. זה אכן נכון; שמירה על הרשות כדי למנוע השתלטות של חמאס היא צעד מתבקש. אם ישראל תראה שהרשות הפלסטינית עומדת להתמוטט, היא תהיה חייבת להתערב כדי למנוע מחמאס להשתלט. ישראל איננה גורם משקיף, אלא בעלת עניין ואינטרס ביטחוני ממדרגה ראשונה. אם הרשות הפלסטינית תתפרק, מי ייכנס במקומה לשטח?"
חכם, מחבר הספר "עזה בגובה העיניים: מבט לאינתיפאדה מבפנים", משוכנע שאפשר וצריך לשמר את הקונספציה של הפרד ומשול. כלומר, שלטון חמאס ברצועת עזה ושלטון הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. "במבחן התוצאה, מאז שומר החומות יש לישראל שקט מרצועת עזה. הסיבה לכך היא המכה החזקה שהם ספגו, והמדיניות הישראלית של מתן הקלות והכנסת פועלים. צריך להסתכל על התמונה המלאה ולהבין שלמרות העובדה שיש כמה גורמים מתוך מנגנוני הביטחון הפלסטיניים שתמכו במעשי טרור ואף עשו מעשים כאלה, זה עדיין לא דבר סוחף בהיקף גדול. הרשות הפלסטינית עדיין פועלת בשטח, ויש אינטרס לקיים ולשמר אותה".
מיואשים מהמדינה הפלסטינית
בעיני ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין ולשעבר יועץ של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, הלבה המבעבעת בהר הגעש היא הדור הצעיר שלא טעם את טעם האינתיפאדה, בועט בחבורה הוותיקה מרמאללה ורוצה להוכיח את עצמו. "צריך להיות עיוור כדי לא לראות את הרמת הראש של הצעירים. הלבה מתפרצת מפעם לפעם, ולאחרונה יותר ויותר. קן הצרעות של אזור ג'נין, עם גוב האריות וכל הקבוצות האלה, הוא ביטוי ממשי להתפרצויות האלו. הפרופיל של פעילי גוב האריות הוא צעירים חסרי מעש שלא למדו כלום, לא עובדים ומתנהלים ככנופיה. הם נחושים להיאבק שלא דרך הרשות הפלסטינית, ואפילו נגד הרשות הפלסטינית".
כשאנחנו מעלים את שמות המועמדים האפשריים להחליף את אבו־מאזן בבוא העת, מזכיר מילשטיין את "הברבור השחור" כלשונו, הצעירים שעשויים לבעוט במוסכמות ולדחות את הגוף השלטוני הקיים. "בתרחיש האופטימי, הצעירים האלה ידיחו את בכירי המשטר הנוכחי הוותיקים והמושחתים ויכניסו במקומם פוליטיקאים צעירים ורעננים, אבל כרגע חייבים לומר שזה לא הכיוון. הצעירים האלה מלאים באנרגיה, אבל בלי כיוון ובלי אג'נדה מסודרת. התרחיש הרע, שלצערנו נראה מציאותי יותר, הוא בלגן מוחלט. אני משוכנע שהיום שאחרי אבו־מאזן יהיה היום שבו הכול יתפוצץ, אולי גם הרשות הפלסטינית כולה".
מכנה משותף נוסף לקבוצות החמושים הטרוריסטים בשכם ובג'נין ובמקומות נופים הוא היעדר השתייכות ארגונית. מעבר של חמושים בין ארגונים, שבעבר לא היה מתקבל על הדעת, הפך למקובל. באחת ההופעות המפורסמות של אבי המחבלים מג'נין, פתחי חאזם אבו־רעד, שהפך לכוכב חדש ומפוקפק, הוא נראה מוקף חמושים מפת"ח ומחמאס, ואז תופס את הדגלים השונים בידיו ומכריז: "אנחנו נלחמים למען אללה". חאזם, לשעבר קצין בכיר ברשות הפלסטינית, הפתיע את רעולי הפנים. הם לא היו מוכנים לאיחוד פומבי של הדגלים והארגונים, למען לחימה משותפת נגד ישראל.
הקרב על הדגלים שמכסים את גופות המחבלים, אומר מילשטיין, הוא במובן מסוים קרב הישרדות של הארגונים הפלסטיניים המסורתיים השונים. "המעבר בין העידנים בתוך הזירה הפלסטינית מתבטא גם במעבר מהשתייכות הפלגים לאידיאולוגיה של אש"ף ו'התקוממות', לערפל גדול והרבה סימני שאלה", מוסיף מילשטיין. "בשנים האחרונות רואים את היחלשות הממסדים והמפלגות, בעיקר פת"ח, וייאוש מוחלט מכל המנהיגים הפלסטינים של העבר, מאש"ף והמהפכה והרעיונות הגדולים ובראשם מדינה פלסטינית. עניין הוויתור על חלום המדינה הפלסטינית, שהיה תת־קרקעי, מקבל יותר ויותר ביטוי ומתחיל לבקוע. זה ניכר בסקרים בחברה הערבית, שבהם רואים בחמש השנים האחרונות תמיכה גוברת ברעיון המדינה האחת – כלומר שליטה מלאה של ישראל. זה התחיל ב־12 עד 15 אחוזים בסקרים שנעשו אז, ומגיע ל־30 אחוזים בסקרים האחרונים.
"הוויתור על מדינה פלסטינית נובע גם מייאוש מכך שיש אפשרות ריאלית להשיג את החלום הזה, וגם מההבנה שהחלום הזה לא מזהיר כל כך. פתרון של מדינה אחת, שייתן מענה לעניינים אזרחיים בלי להודיע על קץ הסכסוך, נופל יותר ויותר על אוזניים קשובות".
נקודה נוספת שמעלה ד"ר מילשטיין היא החיבור ההולך ומתחזק בין הצעירים הפלסטינים לערביי ישראל, הרואים עצמם כ"פלסטינים של 1948". אלפי סטודנטים ערבים ישראלים מסיימים בכל שנה לימודים אקדמיים במוסדות פלסטיניים, שם גוברת הזיקה הלאומית הפלסטינית שלהם, ובעיקר מתגבש החיבור בין החברות. "קרן אדנאואר פרסמה שכמעט שליש מהערבים הישראלים, בעיקר הצעירים, תומכים במדינה אחת. זה חלק מהחיבור והזיקה הגדולה בין הפלסטינים משני צידי הקו הירוק. בעבר זה התבטא באופן ברור בירושלים. היום, בין השאר בגלל הערבים שלומדים באוניברסיטאות בג'נין, בא־נג'אח בשכם ובביר־זית ליד רמאללה ואפילו באוניברסיטת חברון, הקשר מתהדק. אפשר לראות את החיבור הזה אפילו במדיה, ברשתות החברתיות ובכוכבי התרבות. למשל הראפר תאמר נאפר, שנולד בלוד אבל רואה את עצמו כפלסטיני בעל אזרחות ישראלית. מעריצים אותו ברמאללה ובלוד באותה רמה. הסיפור השולי הזה משקף מגמה מאוד עמוקה".
