גיא חן חיכה במשך זמן רב לשיחת הטלפון הזו, ולבסוף היא הגיעה: מבוקש פלסטיני שניהל עם שב"כ משחקי חתול ועכבר זוהה בוודאות בביתו. המשמעות – פעולה מהירה תאפשר ללכוד אותו סוף־סוף. אבל ההצלחה המודיעינית הפכה כעבור דקות לדילמה אכזרית של חיים ומוות.
"המחבל הגיע כנראה לכמה שעות, להגיד שלום לאישה ולילדה ולהצטייד בכסף ובאוכל. הקפצנו לשם מיד כוח מסוערב מיחידת דובדבן, ונפגשנו איתם בשטח כדי להעביר תדרוך בנוהל קרב מזורז. הכוח יצא לשטח, ובינתיים המשכתי לתשאל את הבחור שלי. שאלתי אותו בפעם האחרונה אם הוא בטוח שראה את המבוקש, והוא השיב בחיוב. כששאלתי איך ראה אותו, הוא ענה – 'הסתכלתי מהחלון לעבר הבית שלו'. ואז אני שואל: 'בזמן שאתה ראית אותו, האם הוא ראה אותך?'. כשגם התשובה לשאלה הזאת הייתה חיובית, הבנתי שמבצע המעצר עלול להיות גזר דין מוות למקור שלי, בהיותו האיש היחיד שידע שהמבוקש נמצא בבית. זו החלטה קשה מאוד, שלא נמצאת בסמכותי המלאה. יצרתי קשר עם הכוח וביקשתי מהם לעצור רגע בצד. המפקד בשטח לא הבין מה השתבש אצלי, אחרי שאני הייתי זה שדחף לפעולה מהירה ונחרצת. בזמן העצירה התקיים דיון ותכלול של שיקולים שונים, ובהם גם ההבנה שתהיה הזדמנות נוספת לעצור את המבוקש הזה. לבסוף הוחלט לחדול את המבצע".
היחסים הגורליים וההפכפכים שנרקמים בין רכז שב"כ למקורותיו עומדים במרכז רבים מהסיפורים בספרו החדש של חן, "מֻחַ’אבַּרַאת" (מודיעין, בערבית). בימים אלה הוא השלים את גיוס מימון ההמונים לצורך הוצאת הספר ששקד על כתיבתו במשך שלוש שנים. חן מתאר בו ממבט אישי את עבודתו של רכז שב"כ ואת המקורות שהוא מגייס מתוך קיני הטרור, חלקם מחבלים שחצו את הקווים. הוא מספר גם על מבצעים עלומים שלא נחשפו עד היום, בעיקר מתקופת האינתיפאדה השנייה, אז עבדו בשב"כ יומם וליל כדי למגר את הטרור.
רכז שב"כ, מסביר חן, אחראי על גזרה שיכולה לכלול כמה כפרים, מחנה פליטים או חלק מעיר. משימתו היא שמחבלים שמתגוררים בשטח "שלו" לא יבצעו פיגועים. דרך הפעולה העיקרית היא לאתר ולגייס אנשים שיש להם נגישות למידע – כלומר, כאלה שקרובים לפעילי הטרור, או אפילו משתייכים בעצמם לארגונים.
"בתחילה אתה צריך לשכנע אותם לשתף פעולה", מסביר חן. "בשלב השני, אחרי הגיוס, עליך להכשיר אותם ואז להפעיל אותם. לעבודת הרכז נלווה סיכון תמידי, ואתה צריך לוודא שהמקורות שלך דוברי אמת, ולבנות איתם יחסי אמון".
עם חלק מהמקורות שלו רקם חן קשר אישי עמוק, והם הפכו עבורו למעין בני משפחה. לדבריו, יש לכך השפעה ישירה על איכות החומרים שהם מספקים לו, וגם על המחיר שהם מוכנים לשלם למענו. "לפעמים הם הולכים רחוק מדי, עד כדי סיכון חייהם, ודווקא הרכז הוא זה שצריך לשמור עליהם".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף דיוקן של מקור ראשון
