השופטת רותי ברודו לא אהבה את המראה של הלל גרדי במאסטר שף. על עיסוקו כרועה צאן היא אמרה: "זה הכי הזוי בעיניי, כי אלה דברים שאני בחיים לא הייתי עושה. אז אני קודם כול באנטי כלפיך, אבל אז אני טועמת את העוף הזה… בקיצור אני לא צריכה סיפורים ולא צריכה כאפייה, בוא קח סינר". זה היה ככל הנראה הרגע המזוקק שמדגים את קשיי העיכול שפקדו את הפריים טיים כשרועה הצאן נכנס לעונה העשירית של קשת.
מאז צלח המתמודד עם השפם הטורקי והכאפייה עוד ועוד משוכות ושלבים בתוכנית, אבל הוא מודה שגם בשבילו ההשתתפות בתוכנית ריאליטי היא לא דבר מובן מאליו. בתחילה האפשרות כלל לא עלתה במוחו, אבל בדיוק כשסגרו את החווה בהר איתן, שהוא עבד בה כרעה צאן, התקשרו אליו מההפקה של מאסטר שף והציעו שיגיע לאודישן. "אם היו מתקשרים שבועיים קודם אפילו לא הייתי שוקל את זה. הייתי לגמרי עם העיזים, והראש היה במרעה ובחווה. אבל בדיוק דברים התחילו להשתנות והחלטתי לצאת לשנת שמיטה. "
בדיעבד השד לא היה נורא, וגרדי החל ליהנות מהמשחק והפך לאחד המועמדים המבטיחים של העונה. "גיליתי שיש לי הרבה מרחב יצירתי ויש לי הרבה מרחב לעשות משהו שאני אוהב", הוא נזכר.
אתה לא מרגיש שהשתמשו בך כגימיק או משהו כזה?
"אני בטוח שכן, פה ושם, אבל אני גם יודע שממש לא רק. בחלק מהדברים שבי משתמשים כגימיק אבל לא התקבלתי לתוכנית בגלל זה, אני יודע שהייתי שם כי בישלתי טוב. הצבעוניות שאולי תורמת מבחינת ההפקה לתוכנית היא לא על חשבון יכולות הבישול שלי או במקומן, אלא בנוסף".
גרדי, שחגג לאחרונה 31 ("אני עוד צריך להתרגל לגיל החדש"), גדל בקיבוץ העירוני בגילה "בית ישראל", במשפחה של חוזרים בתשובה. החינוך שם חרת על דגלו פשטות, עזרה לזולת ותודעה סוציאליסטית ודתית ששואפת לבנייה של חברה מתוקנת. כל אלו הפוכים מריאליטי הבישול. הוא צוחק כשאני אומרת לו שהמרחק בין הקיבוץ לתוכנית נראה לי גדול בהרבה מהמרחק בין המרעה לאולפן.
"בבית ישראל, ובבית של ההורים שלי בפרט, יש אמירה ברורה שלא עושים דברים שהם סתם, מחנכים ומכוונים לעשות טוב החוצה, להשתמש בכוחות שלנו כדי להוסיף טוב בעולם דווקא במקומות הלא זוהרים. כשסיפרתי לאמא שלי שאני הולך לתוכנית היא אמרה לי 'אני מפחדת שאתה מתרחק משורש הנשמה שלך'. היא התכוונה להגיד שזה מקום שהוא בדיוק הפוך ממה שאנחנו רוצים לעשות בעולם, בריאליטי מבקשים לעשות כסף וליצור בידור זול, ובטח לא מקדשים או מקדמים נושאים חברתיים".
חוץ מהלבוש הייחודי, גם העיסוק הלא שגרתי שלו, כרועה צאן וכמטפל בנוער באמצעות הקרבה לטבע, עורר סקרנות אצל צופים רבים. "מגיל צעיר הרגשתי לא שייך למסגרת בית הספר. כבר מהיסודי לא מצאתי את עצמי ורציתי כל הזמן לצאת החוצה ולהסתובב. למדתי בבית ספר מדהים ומכיל שנתן לי הרבה, אבל בכיתה י"א הגעתי לקצה, הבנתי שזה לא המקום שלי ועזבתי את הלימודים. התחלתי לעבוד בגינון וגיליתי כמה החוץ עושה לי טוב".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במגזין מוצש של מקור ראשון
