עשרות האלפים שהלכו ביום שני השבוע אחרי מיטתו של הרב שלום כהן, שנפטר בגיל 91, לא ליוו את "מנהיגה הרוחני של ש"ס". באולפני הטלוויזיה, בשידורי הרדיו ומעל דפי העיתונים דיברו על המנהיג הפוליטי, על התנועה והמפלגה, והיו גם שהביעו "חשש" לגורלה של ש"ס, אך בעבור תלמידי הישיבות והאברכים שבאו לחלוק לו כבוד זה היה המרכיב הקטן, השולי, של הסיפור. בעבורם חכם שלום כהן, ראש ישיבת פורת יוסף, היה בראש ובראשונה מנהיגו של עולם התורה הספרדי, על גווניו ופלגיו. מנהיג חרדי ולא מנהיג ישראלי, ראש ישיבה לפני נשיא מועצת חכמים של ש"ס, ומהפכן תורני הרבה יותר מפטרון פוליטי.
הרב שלום כהן, "חכם שלום" כפי שכונה בשנים האחרונות, היה בכיר ראשי הישיבות הספרדיות. הוא החל את חייו בנקודה שבה העולם הרבני הספרדי עמד להיעלם, וסיים אותם כשהוא עומד בראש זרם המונה מאות ישיבות, רשתות חינוך תורניות לבנים ולבנות, ומאות אלפי חרדים ספרדים. את התהליך הזה, המהפכה יש לומר, הוא ליווה בעצמו ובאופן אישי.
אגב, פטירתו של חכם שלום אירעה בפתח השבוע האחרון של "בין הזמנים", חופשת הקיץ הישיבתית הקצרצרה. בדרך כלל בעת פטירתם של רבנים מוכרז בהיכלי הישיבות יום חופש, והתלמידים יוצאים להלוויה באופן מאורגן. הפעם, בחורי הישיבות והאברכים היו פרושים לאורכה ורוחבה של הארץ, בצפון ובדרום, על שפת הכינרת ובנופשים המגזריים. העיתוי גרם לכך שמספר מלוויו של חכם שלום היה נמוך באופן משמעותי לעומת הלוויות־ענק של רבנים אחרים.
אז מי היה הרב שלום כהן? פרשן "כאן" יאיר אטינגר הגדיר אותו השבוע בחוכמה "האיש שתמיד היה שם". חכם שלום נכח בכל נקודה היסטורית חשובה בהתפתחות הזרם החרדי־ספרדי: צמיחתה של ישיבת פורת יוסף, שאביו עמד בראשה ושהוא היה אחד מנסיכיה, צמיחת האליטה הרבנית המזרחית בישראל, הקמתה של ש"ס הירושלמית ואז הארצית, כניסת דרעי לכלא, חזרתו לש"ס, ושרשרת הקמפיינים של המפלגה. פניו הקשות והקפדניות של חכם שלום מופיעות בכל תמונה, חתימתו מתנוססת על כל מכתב, ובכל כנס, הלוויה, סיום ש"ס או הנחת אבן פינה נשמר לו מקום של כבוד.
אז האם הוא היה רק "פורסט גאמפ" רבני? כמה באמת היה הרב כהן משמעותי בתהליכים שהוא שימש בהם שחקן משנה, ומהי המורשת שהוא מותיר אחריו? רבים ממספידיו – חברי מועצת החכמים, בניו ומחותניו, וראשי ישיבת פורת יוסף – העדיפו להפליג בסיפורי התמדתו בתורה ולתאר את קשריו עם רבני הדור הקודם. דומה שרבים מהם, כמו רבים מקושרי הכתרים בעיתונות החרדית, העדיפו לחמוק מהשאלה הזו.
תפקידו של חכם שלום כראש ישיבת פורת יוסף, המהפכות שהנהיג וקשריו עם רבנים חרדים שהיו מסויגים מהרב עובדיה ומפלגתו, העניקו לש"ס כוח וגיבוי בשעות קריטיות
השאלה מחריפה כשעוקבים אחר דעותיו האישיות של חכם שלום. בשיחות שערכתי עם בני משפחתו, רבנים בכירים בעצמם, ואף עם חברי הכנסת של ש"ס, הם לא הפסיקו לספר על "הפחד" ממוצא פיו של חכם שלום, על ההקפדה היתרה שנהג עם סביבתו, ועל כך ש"לא נשא פנים לאיש". התקיפות הזו באה לידי ביטוי גם בעמדותיו: הוא התנגד להשכלה אקדמית לגברים ולנשים, התנגד לשימוש באינטרנט ואפילו מסונן, בז להמנון הלאומי וכינה את
חובשי הכיפות הסרוגות "עמלק" (בהמשך הבהיר שהתכוון למפלגת הבית היהודי, בהתבטאות שנאמרה בתקופת ממשלת "ברית האחים" בין בנט ללפיד ב־2013). בניגוד לרב עובדיה יוסף, שנודע בשבט לשונו אך היה בעל אופי נוח ופתוח, חכם שלום היה תקיף ומסוגר. אי אפשר היה להניא אותו מעמדותיו, ומי שניסה לעשות זאת נכווה ברותחין.
לפני כמה שנים נקרא להשתתף בכנס שנערך לחרדים שיצאו לשוק התעסוקה. במקום להסביר פניו, הוא נזף בקהל: "הבן שלך צריך לשמוע שאתה מסכן שאתה עובד. כשאדם מביא בן הוא צריך לשאוף שהוא יהיה מגדולי ישראל". הקהל נדהם, אבל חכם שלום אמר את דעתו. בכנסי בחירות של ש"ס, כאשר הקהל העז למחוא כף או לשיר לכבודו, הוא אחז במיקרופון ומחה נמרצות, תוך שהוא מצנן את האנרגיות הסוערות של הפעילים. מבחינתו הוא נשאר בהיכל הישיבה – שם לא מריעים ולא מוחאים כף – ולא בכנס המונים פוליטי.
אלא שתנועת ש"ס, גם תחת הנהגתו, שידרה מסר שונה לחלוטין: הרב עובדיה יוסף גיבה את בתו עדינה בר־שלום שפרצה את מחסום ההשכלה הגבוהה לנשים ולגברים חרדים, וחלק מחברי הכנסת של ש"ס אוחזים בתארים אקדמיים. סוגיה נוספת שביטאה את הפער בין חכם שלום לצאן מרעיתו הייתה התנגדותו החריפה לטלפונים לא כשרים, בשעה שרבים מבכירי ש"ס ופעיליה אוחזים במכשירים כאלה. רבים סבורים כי המקרים הללו מעידים שחכם שלום היה מנהיג בתואר ולא בפועל. רב להצטלם לידו, אך לאו דווקא לציית לו. בעיני אחרים זוהי דווקא דמותו הקלאסית של המנהיג הרבני הספרדי – כזה שמציב עמדה אידיאולוגית נוקשה מחד גיסא, ומאפשר לתהליכים להתרחש מאידך גיסא.
הסיפור הבא ממחיש את השניות הזו: במערכת הבחירות הראשונה של הרב כהן כנשיא מועצת החכמים, התקיים בביתו כינוס של חברי המועצה. דרעי, יו"ר המפלגה, ציין את התאריך המיועד לעצרת ההמונים המסורתית לקראת הבחירות. חכם שלום נזעק: המועד שנקבע חל כמה ימים אחרי "פתיחת הזמן" בישיבות החרדיות. "איך אתה מעז לבטל תורה?" צעק על דרעי הנבוך. הנוכחים ניסו להסביר, אבל חכם שלום התעקש שלא מקיימים כנס פוליטי שיוביל את הבחורים "לבטל תורה". דרעי קיבל את הדברים בהכנעה, אך בסופו של דבר הכנס נערך כמתוכנן. ואם תהיתם, חכם שלום השתתף גם השתתף.
בהספדים עלה שוב ושוב שמו של הרב עובדיה יוסף, שחכם שלום היה אחד משותפיו הרבניים להנהגת ש"ס. שני בניו של הרב עובדיה הספידו את חכם שלום, ובאולפנים נערכו "השוואות" בין מנהיגיה הרוחניים של ש"ס: הרב עובדיה עד מותו ב־2014, וחכם שלום שירש אותו בתפקיד נשיא מועצת חכמי התורה. ההשוואות הללו נועדו כמובן לכישלון. הרב עובדיה היה מנהיג ישראלי, שהוביל תנועה אוונגרדית שהייתה לאחת המפלגות הבולטות בישראל, שינתה את פני החברה הישראלית, והפכה מקצה לקצה את המגזר החרדי. חכם שלום לא התיימר להיות האיש הזה. גם בשבתו כנשיא מועצת החכמים מיעט להשתתף בסחר־מכר הפוליטי, וסדר יומו היה ונותר סדר יום של ראש ישיבה ומורה לתלמידיו.
עם זאת, לאורך חייו של הרב עובדיה נחשב חכם שלום למנהיג חרדי מקובל ממנו – מכובד בכל הקהילות החרדיות, כולל באזורים שהרב עובדיה נחשב בהם למוקצה. תפקידו כראש ישיבת פורת יוסף, המהפכות שהנהיג וקשריו עם הרבנים החרדים – אשכנזים ומזרחים – שהיו מסויגים מהרב עובדיה וממפלגתו, העניקו לש"ס כוח וגיבוי בשעות קריטיות. חכם שלום לא היה רק שותף דומם; הוא היה ראש ישיבה שהנהיג הפיכה של ממש באם הישיבות הספרדיות שהוא עמד בראשה, והמשיך את המהפכה הזו לפוליטיקה. חזונו – שיתוף פעולה כלל־חרדי בין מזרחים לאשכנזים – היה נראה לעיתים בלתי אפשרי, אבל הוא התעקש. היום, אחרי עשרות שנים, הוא הפך מובן מאליו.
כדי להבין את התהליך הזה לעומקו, עלינו לחזור לתפקיד שמילא חכם שלום בישיבת פורת יוסף בירושלים. ישיבת פורת יוסף הוקמה לפני 99 שנים בין חומות העיר העתיקה בירושלים, ולמיטב ידיעתי היא הישיבה הפעילה הוותיקה ביותר בישראל. היא נוסדה על ידי קבוצת רבנים עיראקים וחלבּים מתלמידי הבן־איש־חי (רבי יוסף חיים מבגדד), ושמה לה למטרה להשליט סדר יום תורני אחר – בהכללה, "חרדי" וישיבתי יותר – מזה ששלט אז בעולם הרבני הספרדי בירושלים. בוגרי הישיבה ורבניה תפסו במהרה עמדות מפתח בין רבני הארץ, ועשו את דרכם גם לריכוזים המזרחיים מעבר לים. הפיזור הרבני תרם ליוקרת הישיבה, והגדיל את הכנסותיה והשפעתה.
ב־1948 חרבה הישיבה בעיר העתיקה, ובמקומה הוקמו כמה בתי מדרשות המזוהים עם "פורת יוסף". תחילה הוקמה ישיבה בקטמון, בהמשך הוקמה הישיבה המרכזית והמוכרת ברחוב יוסף בן־מתתיהו בשכונת גאולה בירושלים, וסניפים אחרים קמו בבני־ברק, בתל־אביב, ברחובות ועוד. באותן שנים הזיהוי החרדי של הישיבה הירושלמית לא השפיע על הסניפים כולם, וחלקם נבנו כישיבות ציוניות יותר. בראש הסניף בקטמון עמד הרב שמעון בעדני, חבר מועצת חכמי התורה כיום שצפוי להתמנות ליורשו של חכם שלום – אף שהוא מבוגר ממנו. חכם שלום כהן החל ללמד בפורת יוסף קטמון בשנות החמישים, ולאחר שהרב בעדני ירד לבני־ברק ירש את תפקידו בראשות הישיבה.
בתחילת שנות השבעים נקלעה פורת יוסף למשבר פנימי וחיצוני. שטחה הוותיק בעיר העתיקה חזר לשליטת ישראל, ונאספו כספים מכל העולם היהודי כדי לבנות את המבנה המחודש. בניין הישיבה בגאולה, הסניף שבו התקיימה הישיבה במשך עשרות שנים, היה רעוע ומיושן, ובין הנהלות הישיבות השונות שררה מתיחות בנוגע לחלוקת הכספים. המשבר החיצוני היה משמעותי יותר: מאז הקמתה ראתה עצמה פורת יוסף כמנהיגת עולם התורה הספרדי, אך עם השנים הלך מעמדה והצטמצם לעומת בוגרי הישיבות הליטאיות שהקימו עוד ועוד ישיבות לספרדים בסגנון ליטאי. אלפי מזרחים ראו ברבנים האשכנזים את מורי דרכם, והתייחסו לשיטת הלימוד הספרדית הוותיקה בביטול. בישיבת פורת יוסף בגאולה, בראשות הרבנים בן־ציון אבא־שאול, יהודה צדקה ויהודה מועלם, המשיכו ללמד בשיטה הישנה. לעומת זאת, בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, שקמה בסוף שנות השבעים וכונתה "פורת יוסף – הכותל", ניסו לערוך שינויים. מי שהופקד על השינוי היה ראש הישיבה הצעיר חכם שלום, שהפתיע את תלמידיו כשהחל לצטט משיעורי רבני ליטא ולפלפל בסגנונם, ואף מינה אנשי צוות ליטאים ובוגרי תנועת המוסר.
השינוי המהותי עורר תרעומת מצד ותיקי פורת יוסף, והמחלוקות הכלכליות הוסיפו שמן למדורה. מנגד, תפיסתו של חכם שלום, שלפיה יש לצעוד עם רוח הזמן ולשנות את שיטת הלימוד הקלאסית, התקבלה באהדה בקרב רוב ראשי הישיבות הספרדים־ליטאים. חכם שלום לא זנח את השיטה הישנה, אך הוסיף לה מוטיבים ליטאיים. בדרך זו הוא חיבר את פורת יוסף הוותיקה לרבנים הצעירים, ושימר את המיתוס שלה. הרבנים שנטו למגמות ציוניות־דתיות הלכו ונדחקו מהישיבה, ובמקומם נוצר קשר חם עם הרבנים הליטאים. תחילה במובן התורני, אך מאז הקמת ש"ס בשנות השמונים והחיבור לרב שך – גם במובן הפוליטי.
חכם שלום הפך לדמות מוערכת בכל שדרת הרבנים החרדים. הספרדים הירושלמים ראו בו המשך לאליטת תלמידי הבן־איש־חי, הספרדים־ליטאים ראו בו ראש ישיבה מתקדם לפי רוח הזמן, הרבנים הליטאים ראו בו בן ברית וסמכו על דעתו, והאדמו"רים החסידיים נהנו מקרבתו. הרב עובדיה יוסף, שהפך לשותפו הפוליטי בש"ס (בעת הקמת ש"ס הירושלמית היה הרב עובדיה חבר בית הדין הגדול ונמנע מהשתתפות פעילה, כך שחכם שלום הוא שהוביל), ידע לנצל את הנכס הזה. בכל פעם שהמתיחות הפוליטית בין הספרדים לליטאים גברה, חכם שלום נשלח לפשר.
המורשת הזו, של חיבור כלל־חרדי על ציר ליטאי־ספרדי, עמדה למבחן משמעותי לפני כעשור, על רקע סאגת גיורי צה"ל. חוגי הקנאים החלו לתקוף את הראשונים־לציון יוסף ועמאר על הגיבוי שהעניקו לרב חיים דרוקמן בנושא. הרב אלישיב, המנהיג הליטאי, נטה לצאת למלחמה חזיתית בש"ס, ונראה היה שקרע רבני של ממש עומד לטלטל את המגזר החרדי. חכם שלום נקרא על ידי הרב עובדיה יוסף לעלות למעונם של הרבנים הליטאים ולהשיב את רוחם. מכתב אישי הופקד בידו, והוא עבד יום אחרי יום להנמיך את הלהבות. הוא המשיך לצעוד באותו נתיב: חיזוק הציר הכלל־חרדי, על חשבון שיתוף הפעולה בין הרבנים הספרדים לדתיים. וזה עבד. עד יומו האחרון הכיר הרב יוסף טובה לחכם שלום על חבל ההצלה הזה. בהספדים שנשאו בהלוויה הזכירו בני הרב עובדיה יוסף שוב ושוב את פרשת גיורי צה"ל, שחכם שלום הציל בה את יוקרתו של אביהם ברחוב החרדי האשכנזי.
לתפיסת העולם הזו, ששמה דגש על השבטיות הכלל־חרדית ועל שיתוף הפעולה הליטאי־ספרדי, שותף גם אריה דרעי. בשנה האחרונה ליווה דרעי למנוחות את הרב חיים קניבסקי, הרב אורי זוהר, וכעת חכם שלום – דמויות ששיקפו, כל אחת בדרכה, את אותה גישה. חכם שלום היה הפטרון הקרוב ביותר. מי שטבע את הסיסמה "הוא זכאי" (שנאמרה על ידי הרב עובדיה יוסף, אך התקבעה בציבור על ידי חכם שלום, שחזר עליה במעמד כניסתו של דרעי לכלא), שמר אמונים לדרעי לאורך השנים, הגן על נאמניו בראשות התנועה, ורקם יחד עימו את חזרתו לראשות ש"ס. מתנגדי דרעי הבינו כי כל עוד חכם שלום בכיר בתנועה, מעמדו של דרעי איתן. לשניהם הייתה משותפת ההכרה בחשיבותו של הקשר הליטאי כדרך לבסס את עולם התורה הספרדי, ולהפוך אותו למוביל בסופו של דבר.
במשך השנים ניסו גורמים שונים לתקוע טריז בין חכם שלום לדרעי, בהם בני משפחה קרובים. חכם שלום עצר את הניסיונות הללו. ספק אם שוב יהיה לדרעי שותף להנהגה שיעניק לו גיבוי כזה. בניגוד לרב עובדיה יוסף ולשאר חברי מועצת החכמים, לחכם שלום "אין נגיעות" – ביטוי שטבע הרב שך על חכם שלום. הוא נטול אינטרסים במינויים, מקורבים, ח"כים ברשימה או חברי מועצה. בעת ההספד הזכיר דרעי בדמעות את דבריו של הרב שך. "אין לו נְגִיעֶס", צעק דרעי. "פה קדוש", חזרו המספידים וציטטו את התואר שחלק לו הרב עובדיה.
שאלת הנהגתה הרוחנית של ש"ס בשנים הבאות תישאר פתוחה. אחרי פטירת הרב עובדיה חלפה חצי שנה עד שמונה נשיא חדש למועצת החכמים. הפעם, כך נראה, יעדיפו בש"ס לזרז תהליכים. ברקע עומדת דמותו של הרב יצחק יוסף, הראשון לציון ומי שנהנה מפופולריות אדירה ברחוב החרדי, הספרדי והאשכנזי. אך כל עוד הוא משמש רב ראשי, עד אמצע 2023, הרב יוסף לא יוכל ליטול לידיו את הנהגת התנועה; מה גם, וזה שיקול משמעותי בעולם הרבני, שהוא צעיר מרבנים אחרים. בתואר בכיר ראשי הישיבות יזכה הרב יהודה כהן, ראש מוסדות "יקירי ירושלים" ומחותנו של חכם שלום. "יקירי ירושלים" ירשה את תפקידה ההיסטורי של פורת יוסף, השוכנת סמוך לה, והרב יהודה כהן נהנה ממעמד בכיר ביותר בין גדולי התורה הספרדים, אך הוא מתרחק מפוליטיקה. ייתכן כי הרב בעדני הוא שייטול את התפקיד הרשמי של נשיא מועצת החכמים, כדי להכין את הקרקע לקראת מנהיגותו של הרב יוסף. ייתכן גם שנראה חברים אחרים במועצה, כמו הרב ראובן אלבז, נוטלים תפקיד פעיל יותר. כך או כך, בש"ס של דרעי אין מחנות ואין חשש אמיתי לגורלה של התנועה ביום שאחרי.
מיתוס ירושלמי ותיק מספר שכאשר נולד חכם שלום, היה נהוג בשכונות העיראקים להשתמש בשירותיה של מינקת. על פי האגדה, המינקת של חכם שלום הייתה ג'ורג'יה, אימו של הרב עובדיה יוסף. "כבר בחלב אימו נקשרה נפשו בנפשו", אומרים ותיקי הירושלמים, ומאז נכרכה דרכם של השניים בלא הפרד.
