הטלפון שהגיע אל בית משפחת ממן בפסגות לפני שבוע, שעה לפני שבת, לא בישר טובות. על הקו היה חתנם של אהרן ורחל ממן, תום לב, שסיפר שבדרך לשבת משפחתית בפסגות הם הותקפו באבנים. רעייתו, שיר ממן־לב, ספגה פגיעה קשה בפניה, והן הושחתו וספגו שברים. התקשורת כמעט ולא דיווחה על האירוע, ורק באתרים ספורים דווח על "פצועה קל". אבל בבית משפחת ממן, שבו שוהים כעת ארבעת ילדיהם של בני הזוג לב בשעה שאימם מאושפזת בבית החולים שערי צדק, יודעים שהמצב ממש לא קל.
"ציפינו לַילדים שיגיעו מרמת־גן, כפי שהם באים מדי כמה שבתות", משחזר אהרן ממן, פרופסור ללשון, שמחקריו זיכו אותו בפרס ישראל. "שיר נולדה בפסגות, היא עצם מבשרה של פסגות, מחוברת למקום הזה ורגילה לדרך. הם נסעו במסלול בדרך המלך – כביש חמש, אריאל, כביש שישים, ושם, בין עלי לשילה, זרקו עליהם אבנים. לצערנו היא נפגעה מאוד קשה. האבן פגעה לה במצח, עשתה נזקים בפנים, שברים רבים. את הידיעה קיבלנו מתום בעלה, שהתקשר וסיפר שהם ספגו פגיעה ושהוא לוקח את שיר לבית החולים. אחרי הפגיעה הוא דהר לשילה, ושם הרבש"צ עזר לו והזעיק אמבולנס. הרבש"צ הוא גם זה שהביא אלינו את הילדים, ממש בין השמשות של יום שישי".
פרופ' אהרן ממן: "אבנים יכולות להרוג. זה נשק זמין שלא צריך רישיון ולא תחזוקה ולא אגירה ולא כלום, ויוצא שמקילים ראש בזה. התקשורת לא מדווחת, והטרוריסטים מרגישים חופשי לזרוק אבנים בלי בעיה"
רחל אומרת שהיא עוד לא מעכלת. בקושי הספיקה לבקר אצל בתה המאושפזת, והיא עסוקה בטיפול בארבעת הנכדים, שהתחילו את הקייטנה אצל סבא וסבתא מוקדם מהצפוי. "אני לא קולטת. אני מרגישה שאני בחלום רע. אני מחכה לקום לימים הרגילים, ואני קמה למציאות הזויה. שיר היא מלכת האסתטיקה והיופי, הפגיעה בפניה קשה מאוד. אני מאוד מקווה שהרופאים יצליחו להשיב אותה לקדמותה, ומה שחשוב לא פחות – שהנפש תחזור לקדמותה. כרגע אין לי זמן לחשוב ולעסוק בכאב, הנכדים אצלנו וזה מעסיק אותי. היום יצאתי החוצה ופשוט בכיתי. לא רציתי לעשות את זה לידם. אנחנו עסוקים עם הנכדים, וקשה לי שאני לא ליד שיר".
איך עברה עליכם השבת?
"בעוונותיי השארתי את הטלפון פתוח כדי להתעדכן במצבה של שיר. אני בטוחה שהקדוש ברוך הוא סולח לי. הילדים היו עצובים בליל שבת, ראו עליהם את הטראומה. זיו הבן הבכור דיבר על מה שקרה, האחרים פחות. כדרכם של ילדים, כלפי חוץ הם מתנהגים רגיל, למרות שהם עם פחדים. זה שהם אצלנו עוזר להם לרכך את המכה. אנחנו מאוד קרובים אליהם. אילו היו חוזרים הביתה במציאות הזאת, הם היו מרגישים את החיסרון של אימא פי אלף. כאן הם רגילים לסבא וסבתא, וההיעדרות של אימא פחות מורגשת".
שיר מודעת למצבה?
"בתחילה היא לא יכלה לפתוח את העיניים. יש לה שבר בארובת העין. החך נשבר לשלוש והיא לא יכולה לאכול. לשתות היא מצליחה רק במשורה. היום (שלישי; ר"ר) פעם ראשונה היא התחילה לשתות. תום החתן היקר שלנו מטפל בה במסירות נפש. הוא אומר שהיא פשוט גיבורה, והוא לא מצליח לשים את עצמו במקום שלה. היא אמורה לעבור ניתוחים מורכבים. שיר למעשה חטפה את האבן בשביל כל המשפחה. זה היה ביום הולדתו של זיו, לצערנו זו מתנת יום ההולדת שלו. אמרתי לו שבעתיד זו תהיה מתנה מאוד גדולה, כי הוא קיבל את אימא שלו במתנה".
אהרן: "לשמחתנו אין פגיעה נוירולוגית. אנחנו מדברים איתה. אתמול ניסיתי אפילו להצחיק אותה קצת".
רחל: "היא עדיין לא ראתה את עצמה במראה, וטוב שכך. אנחנו גם לא ניקח את הילדים בקרוב כי זו תהיה טראומה בשבילם. היא מאוד נפוחה, הדיבור שלה מעומעם. היא שלחה הודעה לילדים והיא נשמעת לא ברורה. אמרנו לילדים שהיא נשמעת כמו מצוננת. אני לא מוטרדת מבחינת הדיבור. התפקוד המנטלי יחזור לקדמותו".
לאהרן חורה שבתו מוגדרת כפצועה קל. "פציעה קלה, זו ההגדרה של הפציעה של שיר. הילדה היפה שלנו שוכבת בבית חולים עם אף וחך שבורים, עיניים עצומות בעקבות שבר בארובות העין, לא יכולה לאכול, בקושי יכולה לשתות. זו פציעה קלה?
"בסולם הרפואי מעניין אותם עצם ההישרדות. אם יש סכנת חיים המצב מוגדר קשה, אם אין סכנת חיים זה קל, ואם זה באמצע – חלילה מישהו מאבד איבר או משהו – אז זה בינוני. אבל זה לא הסולם היחידי. למשפחה יש את סולם איכות החיים, ויש מאות דרגות פציעה. אנחנו מקווים שהיא תחזור למקסימום שאפשר. מניסיוני אני יודע שלחזור למאה אחוז זה לא מציאותי, אבל כמה שיותר קרוב לזה, נקווה שנצליח. השיחה שלנו עם הרופא אתמול נסכה בי הרבה אופטימיות, למרות שקשה מאוד לראות את המראות. הוא רופא מיומן, מקווים בעזרת השם שיצליח בניתוחים המתוכננים עבורה".
כשהמחבלים היו בתוניס
אהרן הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ומכהן כסגן נשיא האקדמיה ללשון העברית. רחל מורה לערבית ב"אור תורה סטון". הם הכירו כשרחל העבירה שיעור ניסיון בכיתתו של אהרן. שיר היא הרביעית והקטנה מבין ארבע בנותיהם.
הוריה מתארים ילדה שכשמה כן היא, מאז ומעולם אהבה לעסוק במוזיקה. "שיר הייתה ילדה נהדרת, אהובה על כולם", מספרת רחל. "מגיל צעיר אהבה מוזיקה וניגנה בפסנתר. הייתה תקופה שהתקרבה לחסידות. אחרי התיכון היא נסעה להודו לשליחות, ולימדה את הילדים של שליחי חב"ד בפושקר". כשחזרה, ביקשה מאביה שיקנה לה סקסופון. כאשר חיפשה מורה לכלי החדש, המליצו לה על מורה שמלמד בבית הספר רימון, תום לב שמו. בין השניים נרקם קשר, והוא הוביל אותם לחופה. בהמשך למדה שיר לתואר ראשון במוזיקה באוניברסיטת בר־אילן. היא עוסקת בהוראת ריתמיקה לגיל הרך בגני ילדים, וגם ב"תיגוף" – שיטת טיפול באמצעות תיפוף על הגוף. "שיר טיפוס רוחני עם נפש עמוקה. תענוג לדבר איתה", אומרת האם.
רחל ואהרן הם ממייסדי היישוב פסגות, בין חמש המשפחות הראשונות שהגיעו למקום בקיץ 1981. "כשהגענו לכאן, ראש עיריית אל־בירה עתר לבג"ץ וביקש שגם להם יאפשרו לבנות. בג"ץ הקפיא את המצב, ובמשך תשעה חודשים לא יכולנו לתקוע מסמר ולנטוע עץ", מספר אהרן. רחל נזכרת: "הגענו בחום של ארבעים מעלות, חמישה קרוונים. אהרן ניסה לשתול משהו בחוץ, ותוך שעה הגיעה הוראה מפליאה אלבק מפרקליטות המדינה, שאסור לנו לשתול כאן אפילו פרח".
רחל ממן: "אני מאוד מקווה שהרופאים יצליחו להשיב את שיר לקדמותה, ומה שחשוב לא פחות – שהנפש תחזור לקדמותה. כרגע אין לי זמן לחשוב ולעסוק בכאב, הנכדים אצלנו וזה מעסיק אותי"
היישוב פסגות ידע לא מעט אירועי טרור. עד כמה זה השפיע עליכם?
אהרן: "כשהגענו לכאן, ומכיוון שלא הייתה גישה אחרת, נסענו דרך אל־בירה השכם והערב. זה יצר הרתעה בלתי רגילה אצל התושבים הערבים. הם אמרו לעצמם 'מטורפים אלו שגרים שם'. עלינו בתקופה שהמחבלים של תוניס עדיין היו תקועים בתוניס. לא היה שום פחד, הייתה שמירה. חברי הגרעין היו מגיעים לעשות תורנויות של שמירה בלילה גם לפני שעלינו ליישוב, כדי לקבוע חזקה על היישוב".
רחל: "עברנו פה שתי אינתיפאדות. אני לא פוחדת, אני מרגישה כאן יותר מוגנת מאשר אם הייתי בעיר. אני מלמדת בירושלים. בזמן האינתיפאדה השנייה, כל המורים מהיישובים סביב ירושלים עזבו ברגע שהחשיך. רק רחל ממן נשארה ללמד משמרת שנייה. אמרתי תפילת הדרך והכול היה בסדר. כן חוויתי זריקות אבנים במהלך השנים. הטראומה הזאת של הבום, הבהלה, מהדהדת אצלך גם אם לא קרה כלום. חוויתי את זה, ולא אגיד שמזה אני לא פוחדת. אבל מחדירה ליישוב למשל אני לא פוחדת".
"לחמתי בחזית המצרית ביום כיפור, הבומים לא עושים עלי רושם, זה עובר לי ליד האוזן", אומר אהרן.
שני בני הזוג חולקים את האהבה לשפה הערבית, כל אחד מכיוונו. אהרן, יליד מרוקו, דובר את השפה וחקר אותה משלל זוויות והיבטים. רחל כבר 15 שנים מגישה לבגרות בערבית, ואף שבקרוב תהיה בת 68, היא לא מתכננת לפרוש. "אני עדיין עובדת ומאוד אוהבת את המקצוע שלי ואת התלמידים שלי. היום אני מגישה לבגרות, בעבר לימדתי גם כיתות נמוכות יותר. היום יש מהפך בבחינות הבגרות, מדגישים את הצורך ללמד ערבית מדוברת. כל השנים לימדתי ערבית ספרותית כי אלו היו הדרישות של הצבא ושל האוניברסיטה. היום נכנסה יותר הערבית המדוברת, והיא תהיה עשרים אחוז מבחינת הבגרות. כל מנהל עושה את הטוב בעיניו. בבתי הספר החילוניים זה יותר מסודר ומאורגן, בדתיים נותנים לזה פחות מקום. המנהל היקר שלי הוא פריק של ערבית, ועושה הכול כדי שתישמר מגמת ערבית בבית הספר. יש לי בוגרים שמשרתים במקומות שאני מנועה מלדבר עליהם. לצערי המגמה קטנה, כי לא לכל אחד זה מתאים".
אהרן: "אני מגיע לערבית מזווית אחרת. הערבית הייתה בעבר לשון הדיבור של תשעים אחוזים או יותר מהיהודים. רוב האוכלוסייה היהודית חייתה אז באזור הדיבור הערבי. זה חלק מהתרבות של קהילה גדולה מאוד, ושפה שנכתבו בה אוצרות רבים".
שניהם מודאגים מאוד מהקלות שבה מתייחסים לזריקת האבנים בכבישי יהודה ושומרון. "הבעיה היא שהתקשורת עוברת על זה בשתיקה", אומר אהרן. "כשזה אבנים זה כאילו לא מסוכן, זה כאילו לא נשק. אבל ראינו שאבנים יכולות להרוג. זה נשק זמין שלא צריך רישיון ולא תחזוקה ולא אגירה ולא כלום, ויוצא שמקילים ראש בזה כל כך הרבה זמן. התקשורת לא מדווחת, והטרוריסטים מרגישים חופשי לזרוק אבנים בלי בעיה. זה אפילו לא נשק קר בהגדרה שלו, והאמת שזה נשק לכל דבר. צריך לתת להם להפנים שדין אבן כדין סכין כדין אקדח כדין כל כלי ירייה. זה הדבר שצריך לשנות בתודעה של השלטונות, של כוחות הביטחון, של העם ושל האויב. הם צריכים לדעת שעל אבן משלמים".
"הדבר הראשון שמטריד אותנו זה שהבת שלנו תצא בשלום מהצרה הצרורה שנכנסנו אליה", מוסיף אהרן. "מבחינה לאומית צריך לשאוף שתהיה איזו הסדרה בחיים שלנו עם הערבים כאן. אני מוכרח לומר שאישית אני מכיר ערבים מתורבתים. תלמיד ערבי־מוסלמי שלי, איש תרבות, סיים אצלי דוקטורט. אין לנו בעיה עם הערבים, יש לנו בעיה עם הטרור. זאת עבודה של הפוליטיקאים. צריך להכשיר את הלבבות ולחנך לתרבות השלום, כפי שאמר פרופ' שמעון שטרית".
"אני רוצה לצאת מימי בין המצרים. אני חיה את היום ואת הרגע, לא יודעת הרבה לגבי ההמשך", אומרת רחל לקראת סיום שיחתנו. "מתפללת ומבקשת מהקדוש ברוך הוא שיהיה לנו כוח, שכולנו נחזור לאיתננו. לגבי עם ישראל אני מזדהה עם כל מילה שאהרן אמר. מתוך דברים שלמדתי, שאני מכירה, קשה לי להאמין שאפשר יהיה להגיע להסדר אמיתי. אני בעיקר מקווה ומתפללת ששיר תחזור ליופי הטבעי שלה".
