הרשל "וודי" ויליאמס היה רב"ט בן 21 בחיל הנחתים, כשצפה מהחופים האפרוריים והמוכתמים בדם של האי היפני איוו ג'ימה בדגל האמריקני המתנוסס על הר סוריבאצ'י ב־23 בפברואר 1945. רגע הנפת הדגל, שהונצח בתצלום זוכה פרס פוליצר, הפך לאחת התמונות המפורסמות ביותר של מלחמת העולם השנייה והעניק השראה לאנדרטת המלחמה של חיל הנחתים ליד בית הקברות הלאומי ארלינגטון; רגע של גבורה אמריקנית יצוקה בברונזה.
מעשה הגבורה של ויליאמס התרחש באותו יום. הוא זיכה אותו במדליית הכבוד, העיטור הצבאי הגבוה ביותר שמעניקה ארה"ב. חמוש בלהביור, הוא הגיב במשך שעות על אש בלתי פוסקת מצד האויב כדי לחסל שבע עמדות פילבוקס מבוצרות שאיימו להדוף את הפלישה האמריקנית לאי. הוא היה אחד מ־27 הנחתים והמלחים שקיבלו את מדליית הכבוד על מעשיהם באיוו ג'ימה, שדה קרב שקיפח את חייהם של 7,000 נחתים בקרב העקוב מדם בתולדות החיל. הוא היה אחד מ־472 לוחמים אמריקנים שקיבלו את המדליה על שירותם במלחמת העולם השנייה – והאחרון מביניהם ששרד.
ויליאמס הלך לעולמו שבוע שעבר בבית החולים בהנטינגטון שבמדינת וושינגטון, בגיל 98.
מדליית הכבוד הוענקה לו מידי הנשיא הארי טרומן באוקטובר 1945, חודשים לאחר הכניעה היפנית שסימנה את סופה של מלחמת העולם השנייה. ויליאמס ראה בעצמו "אפוטרופוס" של הפרס, שלדבריו הגיע דווקא לנחתים שלא זכו לשוב הביתה. ביתו שלו היה חוות חליבה במערב וירג'יניה, ביישוב הזעיר קווייט דל. הוא נולד שם ב־2 באוקטובר 1923, במשקל קילו וחצי בלבד. אמו הניחה שלא ישרוד, כמו כמה ילדים אחרים שאיבדה במגפת השפעת של 1918.
ויליאמס היה בן 11 כשאביו מת מהתקף לב. כדי לפרנס את עצמו ואת משפחתו הוא הצטרף לחיל השימור האזרחי, ששלח נערים ממשפחות עניות לעבוד בשמורות הטבע הלאומיות של ארה"ב, ובהמשך הפך לנהג מונית.
שניים מאחיו שירתו בצבא היבשה. שירותם שם לא פיתה את ויליאמס להצטרף לצבא: הוא לא אהב את "מדי הצמר החומים הישנים, הדבר המכוער ביותר בעיר", כפי שאמר לוושינגטון פוסט עשרות שנים לאחר מכן, והעדיף את מדי הנחתים הכחולים. ויליאמס ניסה להתגייס לחיל לאחר מתקפת הפתע היפנית בפרל הרבור ב־1941, אך נדחה משום שלא עמד בדרישת הגובה המינימלי: 1.82 מטר. ויליאמס גויס רק כמה חודשים לאחר מכן, כשהחיל ויתר על הדרישות.
הוא השתתף בפלישה לגואם ב־1944, ושנה לאחר מכן נחת באיוו ג'ימה. שם נתקל במציאות ששום דבר לא יכול היה להכין אותו אליה: "כל צמרת הג'ונגל התפוצצה", כתב הסופר פיטר קולייר בספר "מדליית כבוד". "החוף הפך לבית מטבחיים". הפלישה לאיוו ג'ימה החלה ב־19 בפברואר 1945; ויליאמס נחת יומיים לאחר מכן, ואחרי יומיים נוספים הגיעה הנפת הדגל בהר סוריבאצ'י, שצילם ג'ו רוזנטל, צלם סוכנות הידיעות אסושייטד פרס.
"הנחתים סביבי התחילו לצעוק ולצרוח ולירות באוויר ולקפוץ", סיפר ויליאמס לעיתון וירג'יניאן פיילוט ב־2011. "לא הצלחתי להבין מה קורה", הוא הוסיף, עד שנשא את עיניו אל ההר ו"הנה הדגל מתנוסס". המראה עודד את ויליאמס להיכנס אל התופת. לדבריו הוא לא זוכר הרבה מהקרב שגבה את חייהם של חברו הטוב ביותר ושני חיילים נוספים שנשלחו לסייע לו, אך נוסח העיטור שלו מתאר הפגנת אומץ ש"הייתה גורם ישיר לנטרול אחד המעוזים היפניים המוגנים ביותר שהגדוד שלו נתקל בהם".
באחד מרגעי הקרב זחל ויליאמס על בטנו כדי להגיע לראש הפילבוקס, תקע את פיית הלהביור במורד צינור אוורור, וסחט את ההדק הכפול. החיילים היפנים שירו על חבריו לגדוד מתו בבערה. בריאיון לוושינגטון פוסט ב־2021 אמר ויליאמס שאת הרגע הזה הוא זוכר אולי טוב מדי.
אך כשנימוקי מדליית הכבוד שלו הוקראו שמונה חודשים לאחר מכן, כאשר הנשיא טרומן תלה את הסרט הכחול של העיטור סביב צווארו, ויליאמס אמר שלא זיהה פרטים מסוימים בתיאור מעשיו, וחש שהם מתייחסים למישהו אחר לגמרי.
דלק הלהביור הספיק לפרצי אש שמשכם רק כ־72 שניות. ויליאמס חזר שוב ושוב לאחור כדי למלא מחדש את נשקו, ופתח נתיב ללוחמים דרך הביצורים ושדות המוקשים היפניים. הוא לא זכר אף אחד מהרגעים שבהם חזר למלא דלק. "זה הפריע לי כל חיי", אמר לוושינגטון פוסט. "אם אתה מחליט שלא תזכור משהו, לא תזכור אותו. זה כנראה בדיוק מה שעשיתי".
הוא נפצע מרסיסים וקיבל עיטורים שכללו, מלבד מדליית הכבוד, את עיטור הלב הסגול המוענק למי שנפצעו בקרב. אחרי שפרש, בדרגת רב־נגד, החל לבנות קריירה במחלקה לענייני ותיקי המלחמה. במשך שנים היה נציג שירות לחיילים משוחררים, ולצד זאת ניהל חוות סוסים.
אשתו רובי מרדית' הלכה לעולמה בשנת 2007. היו להם שתי בנות, טראווי ג'יין וטרייסי ג'ין, וכמה נכדים. עד ליומו האחרון, מקבל מדליית הכבוד האחרון ששרד ממלחמת העולם השנייה שמר במטבחו כמה בקבוקוני חול מחופי איוו ג'ימה.
