מילה לפתיחה: הקיץ מאיר על שוק הפשפשים של יפו. דוכני המיצים כבר מאכלסים את פירות העונה, הסוחרים פורסים את מרכולתם על המדרכה, ניחוחות תבשילי המסעדות מתגנבים דרך חלונות פתוחים לרווחה. גם השפות הזרות שבו למרחב הפוסט־קורונה. שום דבר בתפאורה הזו לא רומז למה שהתרחש כאן אשתקד, כשאחד השווקים הכי נחמדים בארץ הפך למוקד מבהיל של פרעות. שמשות מכוניות מנופצות, חנויות סגורות, ואווירת פוגרום זהה לזו שבערים המעורבות האחרות. מתברר שתפאורה לחוד והחיים האמיתיים לחוד. שנה אחרי, השטח עדיין מבעבע והשגרה לא באמת שבה למקומה.
אלפונסו חסון,61, יפו
על המפה: היה פה בית מרקחת והפכתי את זה למסעדה. היה לי חלום שתהיה לי מסעדת פועלים, ויש לי פה קרוב גם עסק לרהיטים.
המצפן: עזוב אותי פוליטיקה, אני לא רוצה לקלל, אז אגיד לך שמי שהולך לפוליטיקה צריך להיות מהמקצוע העתיק בעולם. היית מאמין שיגור זאב עם כבש? בנט עם עבאס? נגיד ביבי הוא מרכז־שמאל, אז זה לא היה מפתיע אותי. אבל בנט? וליברמן שקרא להם מחבלים? לא נתפס לי. הפסקתי להצביע, שתדע לך אח שלי. לא מאמין שם לאף אחד. למרות שהאמת, חייב להגיד שמרגיש שהממשלה כן מנסה להוזיז דברים, להבדיל מביבי שהיה 12 שנה רק דיבורים.
אז ועכשיו: הייתי כאן בעסק כשהכול התלקח. הרבה מכירים אותי כי גדלתי איתם כאן. יש כמה חמומי מוח צעירים שעושים את הבלגן, המבוגרים על הכיפאק. הצעירים חושבים שמגיע להם הכול. אבל גם מהצד שלנו יש כאלו, ראית מה קרה בבת־ים. לא טוב ולא נראה טוב. אבל אתה יודע, מתמודדים ברוך השם.
לא הפתיע אותי שזה קרה, יש הרבה שמזדהים עם הצד השני. לגור איתם הם לא יגורו, להחליף את המדינה שלהם הם לא יחליפו. הם רוצים את החיים הטובים פה, את האמריקה שיש לנו להציע להם, ואת הביטוח לאומי. תבוא תשאל כל אחד יגיד לך: "רק אתם". הם שומעים איזה רמת חיים יש בעזה ומה יש פה. שנה אחרי, עדיין יש מתחים. כל ויכוח – על חניה או משהו לא קשור – מרגיש שבקצה שלו הוא יכול להפוך ללאומני. זה לא היה ככה פעם.
הרבה קליינטים שלנו לא חזרו מאז. ובכלל, מאז הפיגועים האחרונים שומם. פה לא יהיו פיגועים. הם עובדים פה, מתפרנסים פה. הם לא ידפקו את עצמם עד כדי כך. יש לי פה חבר ערבי עם חנות של דגים, אני מכיר אותו מהכדורגל. הוא אומר לי בעצבים שהם הרסו לו את הפרנסה עם הבלגנים שלהם.
שרון שלו, 45, חולון
על המפה: אני כבר שמונה שנים עם החנות הזאת של התכשיטים, הכי כיף לי בעולם. מכרתי ברחוב, בירידים ועכשיו פה.
המצפן: אני רואה חדשות ועוקבת אחרי מה שקורה. הצבעתי ניצן הורוביץ ואני אוהבת אותו מאוד. מבסוטה ממנו. לצערי הרב, פה בשוק אני בדעת מיעוט ובגלל זה אני לא מדברת איתם על זה, כי יש פה קיבוע מחשבתי. יש פה תפיסות ישנות מהבית, ומחשבה מצומצמת שלא מאפשרת למישהו לשנות את הדעה שלו. אגב, בנט מה זה מפתיע אותי לטובה. לא מתחברת לתפיסות הפוליטיות שלו, אבל הוא מתנהל מה זה כמו בן אדם. זה שינוי ממה שהתרגלנו. העבודה שהוא עושה חבל על הזמן, וחבל שאין עוד כאלו בפוליטיקה. סוף־סוף מרגישים שאכפת למישהו. אבל מה אני אגיד לך, עדיין הסקרים לא משהו. מחשבה קטנה יש לאנשים.
אז ועכשיו: זה אחד לאחד. איך שמתחיל לקרות משהו עם הערבים אתה מרגיש את זה פה ישר. זה לא רק הגל פיגועים, כל פעם שיש משהו מתוח, אתה מרגיש שמפחדים לבוא לפה. באופן אישי לא מפחיד אותי הדברים האלו, ואני מכירה את הסביבה ומבינה שזה לא מה שעושים מזה. גם רוב הבלגן זה יותר למעלה בעג'מי. כשהייתה המלחמה והטילים לא באתי, זה הרגיש לי יותר מדי. וגם לא היה למה, כי היה פה ריק. אבל מיד אחרי זה הכול נהיה רגיל.
היו פה לפני יומיים ערבים ממזרח ירושלים, ישבנו ודיברנו. כאלו חמודים, ואתה אומר לעצמך חבל, אפשר שיהיה כל כך טוב ביחד. באים לפה הרבה ממזרח ירושלים ומשכם ועוד מקומות. אבל מה לעשות, יש מג'נונים שמנהלים את העניינים למעלה.
אליהו שלמה, 27, חולון
על המפה: נהיה לאבא שלי קצת קשה, אז אני בא לפתוח בבקרים את החנות. כשהוא מגיע אני יושב איתו קצת והולך הבית.
המצפן: לא בלופ של הפוליטיקה. חושב שאנחנו לא בתקופה טובה, הממשלה יכולה לעשות יותר. ואני לא מדבר על פיגועים אלא על יוקר המחיה. לקנות דירה זה אפילו לא חלום כבר. לא אומר שביבי היה הכול, אבל מרגיש שאם היה נשאר היה קצת יותר ביטחון. הצבעתי בנט ואני מה זה מצטער על זה. רציתי שינוי אבל עשיתי טעות. אם מחר יש בחירות – ביבי, חד משמעית. השמן עלה בארבע שקל, האורז בחמש. אבל יודע מה, אני כבר לא בטוח מי יכול לעשות משהו. איבדו שליטה.
אז ועכשיו: קצת חזרה הפרנסה אחרי הקורונה, ובום חטפנו שוב עם הפיגועים. אנשים שומעים יפו ונהיים במוד חושש. למרות שחייב להגיד שהסיכוי שיעשו פה פיגוע לא גבוה, כי זאת עיר מעורבת והמחבל לא ירצה לפגוע בעם שלו. אנשים פה אבל עדיין בתודעה ממה שקרה לפני שנה. שברו פה לשותף שלי את כל האוטו, לא היו פה אנשים ברחובות מהפחד. חייב להגיד שלי אין פה חששות מערבים, למרות שיש התלבטויות אם לבוא לפתוח אחרי אירועים, אתה לא יודע איפה זה יפגוש אותך. רובם בסדר פחות או יותר, מתנהלים איתנו ביום־יום. יאללה שיחזרו לפה הישראלים שיהיה כמו פעם שאי אפשר היה לזוז פה.
שמשון ידגרן, 42, יפו
על המפה: אני פה קונה מוכר דברים. אין עבודה כל יום ואני עובד בשבילי ובשביל אימא שלי הפנסיונרית.
המצפן: הצבעתי פעם נתניהו, פעם ש"ס ופעם בנט, אבל אני לא מבסוט. מה אתה רץ לעשות שלום בין פוטין ואוקראינה, מה אכפת לך? אל תתערב בעניינים שלא שלך.
אז ועכשיו: אנשים אוהבים את מה שנכנס להם לבטן, המסעדות חזרו לעבוד מהר. אבל אנחנו שמוכרים דברים אחרים ספגנו את הירידה. יש פה יחסים טובים עם הערבים שעובדים פה, אלו שעושים בלגן זה משהו אחר. אני מאיספהן באיראן, תאמין לי אנשים שם אוהבים אותנו, אבל המנהיגים זה הבעיה. מסכנים אין להם מה לאכול שם, אין לחם, המדינה בבלגן. אני אומר לך אנשים שם אוהבים את ישראל, יום אחד אולי יהיה שלום.
