לאחר עשרה חודשים של “שירות מילואים” כממונה הלאומי על המערכה בקורונה, חזר השבוע פרופ’ סלמאן זרקא ללשכתו כמנהל המרכז הרפואי זיו בצפת. אף שרק ביום ראשון האחרון קיבל לידיו את האחריות בפועל לניהול בית החולים, ביום רביעי בשבוע שעבר כינס זרקא את סגל בית החולים ואת אנשי מערך החירום לישיבה מיוחדת לקראת אירועי ההילולה במירון, כדי לוודא מוכנות לכל תרחיש. “לשמחתי מצאתי מערכת משומנת שלמדה ממסקנות האירוע אשתקד”, אמר לנו פרופ’ זרקא.
הזיכרונות הכואבים מהאסון הקשה בשנה שעברה צרובים בתודעתם של אנשי הסגל בבית החולים הצפתי, השוכן במרחק נסיעה קצרה ממירון. בשעה אחת בלילה התקבלה ב”זיו” הודעה ראשונית ממד”א על קריסת תקרה במהלך ההילולה, וניתן עדכון על הגעתם הצפויה של 150 פצועים לפחות. מנהל חדר המיון התקשר מיד אל פרופ’ זרקא, וזה הזעיק את כל צוותי בית החולים בגיוס כללי. אלה התייצבו בתוך זמן קצר בכל המחלקות, ונערכו למשימתם שהתאפיינה באי בהירות של אירוע לא ידוע ולא מוכר. תוך 23 דקות נקלטו בבית החולים 22 פצועים במצב קשה עד קל. בסך הכול הגיעו לזיו 46 מנפגעי מירון, בהם שישה שמותם נקבע בכניסה לחדר המיון או בחדר הטראומה.
“לא פגשנו אנשים מדממים אלא אנשים מעוכים, עם פציעות חזה ופציעות נשימה”, משחזר פרופ’ זרקא בכאב. “אנחנו רגילים באירועים של נפגעים רבים, ומתַרגלים מקרים של קליטת פצועי אירוע מלחמתי או תאונת דרכים רבת היקף חלילה. אלה אירועים שרצים בהם עם המטופלים הפצועים והמדממים לחדרי הניתוח. כאן נחשפנו פתאום לאירוע שקט ולא נתפס”. האסון התאפיין גם בהיותם של כל הנפגעים גברים, מרביתם צעירים וילדים שנמחצו תחת רגלי ההמונים.
“רוב הפגיעות שטיפלנו בהן היו אורתופדיות, שדחיפות ומיידיות הטיפול בהם נמוכה יותר”, מסביר זרקא. “הקושי הגדול היה לבנות את תמונת המצב ולקבל מידע מדויק על היקף הפצועים שנמצאים אצלנו ושעוד צפויים להגיע”.
מאות אנשי הצוות – רופאים ורופאות, אנשי הסיעוד והמשק – עבדו באינטנסיביות, מתורגלים ויודעים את תפקידם. “זה עשוי להישמע כאילו המערכת עובדת על אוטומט, אבל במציאות זה ממש לא ככה”, מבהיר זרקא. “אירוע מירון נגע בכולנו והותיר טראומה לא קטנה”.
ד”ר אלכסנדר ברסלבסקי, כירורג בכיר ומנהל יחידת הטראומה בזיו, פגש בחייו פצועים ונפגעים לא מעטים. עם זאת, אסון מירון טלטל אותו. “אני אישית נאלצתי לקבוע מוות לששת ההרוגים שהגיעו אלינו, בחורים צעירים וילדים”, הוא מספר. “זה היה קשה מאוד עבורי. זו טרגדיה אנושית בלתי נתפסת. במלחמת לבנון השנייה קיבלנו אומנם 1,700 חיילים פצועים תוך חודש, לפעמים 40 חיילים בלילה, ואנחנו יודעים מה זה אירוע רב נפגעים, אבל אירוע אזרחי שבו אנשים נפגעו בזמן הילולה דתית ומתוך חוויה רוחנית כל כך גדולה, הוא משהו שאי אפשר להבין ולקבל”.
בשעה 4:20 לפנות בוקר, לאחר סיום הקליטה הראשונית של הנפגעים והתבררות ממדי האירוע, הוכרז בבית החולים סיום נוהל אר”ן. מרבית העובדים שוחררו בחזרה לבתיהם, אבל ברסלבסקי נותר במחלקות הטיפול עד לשעה 12 בצהריים ועקב אחר מצבם של הפצועים.
כבר למחרת האסון, וכאשר עשרות פצועים עדיין מאושפזים במחלקות האורתופדיות והפנימיות, התגייסו בבית החולים לאבחון וטיפול פסיכולוגי באנשי בית החולים עצמו, שמצאו עצמם בסערה רגשית ונזקקו לתמיכה. “באירועים כאלה אנשים עובדים בשעת החירום מתוך תחושת אחריות ושליחות, ומדחיקים את החוויות והרגשות שלהם”, מסבירה שיר גלעין, פסיכולוגית בית החולים. היא התייצבה תוך כדי האירוע לצד הצוותים כדי לספק להם סעד נפשי ומניעתי, ובימים הבאים הובילה מפגשי עיבוד ושיחות.
“בתוך האירוע הם פעלו כמו בשדה קרב, מתוך אחוות לוחמים, אבל בהמשך צצו הרגשות שהודחקו בשעת מעשה וראיתי את המחיר הכבד שהם משלמים”, אומרת גלעין. “טיפלתי בעובדים שבורי לב שאחרי שבוע ויותר סיפרו על התמודדות עם פלאשבקים ועם זיכרונות של ריחות ומראות. זו חוויה קשה שאפילו בבית חולים לא מורגלים לה”.
אופיו החריג של אסון מירון הוסיף גם הוא להשפעה הנפשית על צוותי הרפואה. לרוב, אירועים רבי נפגעים מתאפיינים בדרמה ובשאון בלתי פוסק. “פוגשים הרבה דם וקולות בכי, לפעמים גם צעקות. אבל באסון מירון הקושי הגדול היה דווקא השקט המאיים”, מתארת גלעין. “הגיעו לכאן פצועי גפיים ומערכות נשימה כשהם המומים נוכח האירוע, והכול היה כל כך שקט. עובדים פגשו בפצועים או במתים שנראו כמו דף נייר בשל עוצמת הפגיעה בהם, ללא דימומים חיצוניים. זה מטלטל עבור אנשים שרגילים לעבוד בדרמה גדולה וברעש. המציאות השונה הזו היממה אותם והביאה לפער גדול בנפש. זה הולך עם העובדים ומלווה אותם לאורך כל השנה האחרונה”. גלעין משתפת בתיאורים נוספים ששמעה מאנשי הרפואה ושקשה להעלות על הכתב.
“לא לכל הלקחים שלמדנו כתוצאה מתחקירי האירוע נמצאו פתרונות”, אומר פרופ’ זרקא. “כך למשל, בעיצומו של האירוע נאלצה המשטרה לסגור צמתים מרכזיים בגליל. נוצרו פקקי ענק, והצוותים הרפואיים שנדרשו להגיע בבהילות לבית החולים התקשו לפלס את דרכם אלינו. המשטרה צריכה להתייחס למורכבות הזו ולחשוב על כלים ואמצעים שיאפשרו לפנות לאנשי הרפואה ציר מהיר יותר, בתקווה שלא נעמוד בעתיד במבחן חוזר חלילה”.
