המלחמה בין רוסיה לאוקראינה רחוקה מסיום, אבל כבר עכשיו אפשר להכריז על מנצח. ולא, לא מדובר בפוטין וגם לא בזלנסקי. המנצח האמיתי הוא אמיר קטאר, שייח' תמים בן חמד א־ת'אני בן ה־51, שרוכב על גל העליות במחירי האנרגיה העולמית. זהו ניצחון מתוק במיוחד, כזה שהאמיר לא היה צריך להתאמץ כלל כדי שיקרה.
וכמו כל מנצח, שליט קטאר יוצא כעת למסע ניצחון חוצה יבשות שנועד למקסם את הישגיו. מסעו נפתח בשבוע שעבר באיראן ובטורקיה, שם פגש את המנהיג העליון עלי חמינאי ואת נשיא טורקיה ארדואן. השבוע הגיע האמיר לספרד ולסלובניה ובהמשך הוא צפוי להגיע גם לגרמניה, בריטניה ושווייץ, שם יחתום את מסעו בפורום הכלכלי הבינלאומי בדאבוס. מנהיגים ושועי עולם, משקיעי־על וראשי קרנות יעלו אליו לרגל, ולא בגלל עיניו היפות. לכולם מטרה אחת: לסגור כמה שיותר עסקאות ייבוא גז ונפט, שיגמלו אותם מתלותם ברוסיה כספקית אנרגיה.
אומנם קטאר לא תוכל למלא את מקומה של רוסיה כספקית האנרגיה של אירופה; 80 אחוז מתוצרתה מופנים כיום למזרח הרחוק. אבל באירופה נחושים להשיג כל תחליף אפשרי שיגמול אותם מתלות בגז ובנפט הרוסיים. בבית הלבן רואים באמיר בעל ברית חיוני שיעזור לעולם החופשי לא רק להיגמל מהתלות ברוסיה, אלא אולי יעזור גם להחיות את הסכם הגרעין עם איראן. בדוחא מבינים שזו עשויה להיות הזדמנות של פעם בחיים, והם נחושים למצות אותה עד תום בחוזים ארוכי טווח שיבטיחו את עתידה של נסיכות המדבר הזערורית. אז כן, העולם אולי במשבר כלכלי עמוק, אבל הכלכלה הקטארית פורחת. קצב הגידול שם צפוי לצמוח בלא פחות מ־4.5 אחוזים.
עד לא מזמן, אם מישהו מיועציו של האמיר היה אומר לו ש־2022 תהיה שנה של פריחה דיפלומטית וגאו־אסטרטגית, הוא כנראה היה זורק אותו מכל המדרגות. האופק הכלכלי של הנסיכות היה מעורפל. מגפת הקורונה, שהשביתה חלק ניכר מהכלכלה העולמית, פגעה קשות גם בייצוא הגז מקטאר. עוד קודם לכן הייתה קטאר נתונה לחרם דיפלומטי וכלכלי מצד שכנותיה בהנהגת סעודיה. במדינות המפרץ ובמצרים האשימו אותה בתמיכה בטרור. הרפתקאות האמיר בסוריה וקשריו עם ארגונים רדיקליים ובראשם האחים המוסלמים נתפסו כחתירה תחת מעמדם של שליטי המפרץ. לשיטתם, האמיר הצעיר היה צריך ללמוד לקח. הם דרשו ממנו לא רק להתרחק מאיראן, מטורקיה, מהאחים המוסלמים ומחיזבאללה, אלא גם לסגור את רשת אל־ג'זירה. זה לא קרה. בינתיים החרם הלך ודעך, ובדיעבד הגיע הפיוס.
אמיר קטאר, שדרש להעמיד לדין את הורגי העיתונאית שירין אבו־עאקלה והאשים את ישראל, שכח שהוא ומשפחת המלוכה מואשמים ברצח עיתונאים
זה לא שלסעודים, למצרים או למפרציות יש אשליות כלשהן בקשר לקטאר; נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי זוכר היטב את תמיכת הקטארים בקודמו מוחמד מורסי ובאחים המוסלמים במצרים ב־2012, והוא לא ישכח ולא יסלח. למרות זאת מצרים, שמתמודדת עם בעיות כלכליות אדירות, פתחה את שעריה להשקעות מקטאר בהיקף של שמונה מיליארד דולר. ומכיוון שעזה היא גם בעיה של ביטחון לאומי מבחינת המצרים, הם מאפשרים לקטארים להזרים תמיכה לכלכלת הרצועה כדי לשמור על השקט. אותו הדבר נכון גם לגבי ישראל שמתמודדת עם כלכלת מזוודות הכסף הקטאריות.
גל הטרור שפקד את ישראל בחודשיים האחרונים הוכיח שכל זה לא באמת משנה. ההסתה מבפנים ומבחוץ, כמו נאומו של יחיא סינואר שהעניק השראה לפיגועים האחרונים, נמשכת כרגיל. הרטוריקה של מכפיל הכוח הקטארי, המכונה רשת אל־ג'זירה, גם היא לא התמתנה.
הרטוריקה הזו באה לידי ביטוי גם בביקורו של אמיר קטאר באיראן בשבוע שעבר. הביקור נועד בראש ובראשונה לבחון את אפשרויות התיווך בין איראן לארה"ב בניסיון להחיות את הסכם הגרעין. בפועל, לא חמינאי וגם לא הנשיא ראיסי שיתפו פעולה בעניין. לפחות לא כלפי חוץ.
לעומת זאת, הבאזז התקשורתי סביב ביקור האמיר התרכז בפרשת מותה של העיתונאית שירין אבו־עאקלה. האיראנים לא היו צריכים להתאמץ כדי שהאמיר ירים להנחתה. במסיבת עיתונאים משותפת עם נשיא איראן האשים האמיר את ישראל בהרג העיתונאית, ואמר כי מי שהרגו את אבו־עאקלה חייבים לעמוד לדין. ערוץ אל־ג'זירה ששייך לבית המלוכה הקטארי פמפם את המסר. ככל שהדבר נוגע לאל־ג'זירה, מלכתחילה לא היה ספק מי אשם במותה. ישראל הועלתה על המוקד מכל כיוון.
אבל החלק המעניין – גם אם פתטי – היה הדרישה להביא את ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג על פשעיה כלפי הפלסטינים בכלל וכלפי אבו־עאקלה בפרט. אם זה לא היה עצוב, ההתגדרות הקטארית בדרישות החוק הבינלאומי הייתה מצחיקה. ולא רק בגלל הדיווחים החוזרים ונשנים על הפרה גסה של זכויות הפועלים הזרים בקטאר, שבונים בחלבם ובדמם את אצטדיוני הפאר שיארחו בסוף השנה את משחקי גביע העולם בכדורגל.
אמיר קטאר, שדרש להביא לדין את הורגי העיתונאית, שכח שהוא ומשפחת המלוכה מואשמים ברצח עיתונאים. בתביעה שהוגשה לבית הדין הפדרלי בניו־יורק ביום שישי שעבר טוענת משפחתו של העיתונאי היהודי אמריקני סטיבן סוטלוף כי מוסדות קטאריים הנתמכים בידי האמיר ומשפחת המלוכה העבירו 800 אלף דולר לשופט המוסלמי שהורה על הוצאתם להורג של סוטלוף ושל עיתונאי נוסף, ג'יימס פולי. השניים הוצאו להורג בעריפת ראש שהונצחה בסרטון תעמולה מחריד של דאעש. בהקשר הזה צריך לומר שמדינת ישראל היא צד שלישי בעניין הנורא הזה. סוטלוף, בן 31 במותו, היה אזרח ישראלי בעל אזרחות כפולה אמריקנית־ישראלית. הוא גדל בבית יהודי חם, עלה לארץ ולמד בבית הספר הבינלאומי במרכז הבינתחומי בהרצליה. שנה לפני שנחטף והוצא להורג החליט שהוא רוצה לחיות את השטח. הוא נכנס לסוריה ושילם את המחיר.
זו אינה החקירה היחידה המתנהלת בארה"ב נגד בית המלוכה הקטארי. גופי חקירה אמריקניים בודקים זה זמן גם את קשריו של אחיו של האמיר, ח'אלד בן חמד, לחיזבאללה בסוריה מחד גיסא ולארגון א־נוסרה בסוריה מאידך גיסא.
האם יש בחקירות הללו לשנות במשהו את מעמדו הנוכחי של האמיר בבית הלבן? ספק גדול. החקירות הללו יימשכו עוד זמן רב. בינתיים האמיר הוכיח את עצמו כבעל ברית יעיל ונאמן גם במשבר באפגניסטן, שם שיחק תפקיד מרכזי בפינויי החירום משדה התעופה של קאבול. כעת לקטאר תפקיד חשוב בתמורות המתבקשות בשוק האנרגיה הבינלאומי בעקבות המלחמה באירופה, ולא רק בנוגע לייצוא גז טבעי אלא גם בבניית מתקני הנזלה ברחבי העולם. ייתכן שבוושינגטון עדיין מקווים שהתיווך הקטארי יצליח להפיח חיים בהסכם הגרעין עם איראן.
עד שיגיע הרגע שבו הקשר עם אמיר קטאר יהפוך למעמסה על הבית הלבן, בדיוק כמו במקרה של יורש העצר הסעודי בפרשת חשוקג'י, האמיר יהיה אורח רצוי. לפי שעה הוא מארח בשטחו את הבסיס הצבאי האמריקני הגדול והחשוב במזרח התיכון. הוא בעל ברית שאינו חבר בנאט"ו – מעמד זהה לזה של ישראל ושל אוסטרליה. ככזה הוא גם מרשה לעצמו להטיף לישראל על זכויות עיתונאים וחשיבות העיתונות החופשית. כאמור, אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.
