בלי להזכיר כלל בפסיקתו את חוק יסוד הלאום, דחה שופט בית המשפט העליון יצחק עמית את עתירתם של ארגונים ערביים נגד תוכנית ממשלתית המקצה מאות מיליוני שקלים למטרת שיקום והעצמת תשתיות "המורשת הלאומית של עם ישראל בארצו". העותרים, נגד משרד ירושלים ומורשת, טענו כי התוכנית מפלה את אזרחי ישראל הערבים ופוגעת בערך השוויון.
תוכנית "מורשת" מבוססת על החלטת ממשלה משנת 2010, המקצה 399 מיליון שקלים "לשקם ולהעצים תשתיות מורשת לאומית באמצעות השקעה ממשלתית בשיקום ושימור של נכסים מוחשיים ובלתי מוחשיים, המביאים לידי ביטוי את המורשת הלאומית של עם ישראל בארצו". במאי 2015 התקבלה החלטה נוספת על הקמת משרד ירושלים ומורשת, והעברת האחריות על תוכנית המורשת ממשרד ראש הממשלה למשרד החדש.
המשאבים שהקצתה התוכנית הושקעו בסדרה של אתרי מורשת יהודיים וציוניים, ובהם בית העצמאות, אתר חומה ומגדל בגן־השלושה, מחנה המעפילים בעתלית, קבר הורדוס בהרודיון, חורבות יודפת, מפעל המים בתל ערד, עין קשתות, עיר דוד, צריף בן־גוריון בשדה־בוקר, כפר־הרא"ה, חצר כנרת ובית העלמין של כנרת, הנצחת חנה סנש, אתר העתיקות התלמודי ציפורי, מחנה הפועלים בסדום ועוד. התוכנית עסקה גם במורשת בלתי מוחשית, בין השאר במפעל דיגיטציה נרחב של כתבי יד מאוספי הספרייה הלאומית, תצלומים מקום המדינה, מונומנטים של אדריכלות בעלת ערך היסטורי, סריקת ארכיון החגים של בית השיטה ועוד.
נגד התוכנית עתרו "האגודה לתרבות ערבית", ארגון "עמק שווה" וכמה אישי ציבור ערבים. לטענתם "קיימת אפליה חמורה באופן תקצוב משרד ירושלים ומורשת, השמור כמעט רק לשיקום, פיתוח ושימור של אתרי מורשת הקשורים ליהדות, לציונות ולהיסטוריה של עם ישראל. זאת בניגוד לחובה המוטלת על רשות מנהלית לנהוג באופן שוויוני, ובפרט בחלוקת תקציבים".
בדחיית העתירה קבע השופט עמית שתוכנית המורשת נתונה להחלטת הממשלה באשר למטרותיה ולסדרי העדיפויות שלה. לדבריו, חוק יסוד הממשלה מסמיך את הממשלה להקים משרדים ולהקצות להם תחומי אחריות; מטרתה של התוכנית ממוקדת – "קידום השימור וההנחלה של העם היהודי בארצו" – ולכן אינה עוסקת בנושאים יהודיים שאינם קשורים לתכלית זו, כמו מיזמים להנחלת מורשת יהודי התפוצות. עמית העיר שהציבור הערבי בישראל זוכה לתקצוב נדיב בתוכניותיהם של משרדים אחרים, כמו המשרד לפיתוח כלכלי, משרד הפנים, משרד התרבות והספורט ועוד, ואין עילה להתערב בהחלטות ממשלה שעניינן חלוקת סמכויות.
ח"כ צבי האוזר (תקווה חדשה), שהוביל את החלטת הממשלה המקורית בהיותו מזכיר ממשלת ישראל ה־32, אומר שכבר ב־2010 "הייתה מריבה עם היועצים המשפטיים האם להקצות תקציבים על בסיס תעדוף של מורשת יהודית וציונית. כשאנחנו עולים לירושלים אנו חולפים ליד המשוריינים המשוחזרים והמתוחזקים בבאב אל־ואד. האם המדינה חייבת לטפח במקביל את הסיפור הפלסטיני? האם אפשר לכפות עליה לשחזר את המוצבים של פאוזי קאוקג'י, שמהם ירו הערבים על לוחמינו?
"החיכוך האמיתי של ערך השוויון מתרחש בהתנגשות עם הכרה עצמית לאומית. זה מה שקרה בבג"ץ קעדאן־קציר, שם קבע אהרן ברק שהמקום היחידי שיש בו העדפה ליהודים הוא בשערי הכניסה לישראל, דרך חוק השבות. במובן הזה, פסק הדין החדש מבשר על שינוי כיוון ומאפשר למדינה להנכיח את זהותה היהודית־ציונית באמצעות פעילות תרבותית. ייתכן שלאישורו של חוק הלאום הייתה תרומה להחלטה הזו".
