"מהפך", זהו המונח המתאים לתיאור מה שקרה בצפון אירלנד בסוף השבוע שעבר. אחרי יותר ממאה שנים של שלטון מפלגות פרוטסטנטיות פרו־בריטיות, ניצחה בבחירות מפלגת שִׁין פֵיין הקתולית, והפכה לגדולה ביותר בפרלמנט של החבל הבריטי. האירוע הפוליטי הזה הוא לא פחות מרעידת אדמה, שטלטלותיו מורגשות היטב בלונדון והוא עשוי להשפיע דרמטית על עתידה של הממלכה המאוחדת.
באספה של צפון אירלנד באחוזת סטורמונט, ממזרח לבלפסט, יש תשעים מושבים; לראשונה הבטיחה לעצמה מפלגת שין פיין 27 מושבים, ואת מעמד המפלגה הגדולה ביותר. המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית, התומכת באיחוד עם בריטניה ושבעשרים השנים האחרונות הייתה הגדולה ביותר בפרלמנט, זכתה רק ב־24 מושבים.
"המהפך לא הגיע משום מקום", אומרת לי פרייה מקלמנטס, עורכת אחראית בנושאי צפון אירלנד באייריש טיימס. "בשנים האחרונות יש שינויים דמוגרפיים גדולים. לכולם היה ברור שיום אחד יהיה רוב למפלגות האיריות הלאומיות, כולל שין פיין, והנה זה קרה".
חבל צפון אירלנד, שכיום מתגוררים בו 2 מיליוני תושבים, היה במשך מאות שנים זירת סכסוך בין קתולים לפרוטסטנטים, שהגיעו לאזור בעקבות השלטון הבריטי באירלנד. בשנת 1921, כשאירלנד זכתה לעצמאות מבריטניה, מחוזותיה בחרו אם להיות חלק מאירלנד או להישאר בחיקה של בריטניה. צפון אירלנד, חבל בעל אוכלוסייה פרוטסטנטית גדולה, הכריע בקלות: הוא רוצה להישאר חלק מבריטניה.
וכך התחיל עידן נוסף של אלימות ומעשי טרור. הקתולים האירים ייסדו את ה־IRA – הצבא האירי הרפובליקני – ולחמו בבריטים, בדרישה להצטרף לאירלנד. ב־1979 התנקשו בלורד לואי מאונטבאטן, דודו של הנסיך פיליפ; כמה פעמים ניסו להתנקש בחיי ראש ממשלת בריטניה בשנות השמונים מרגרט תאצ'ר, בין השאר כשטמנו פצצה במלון ששהתה בו וכשירו פצצות מרגמה לעבר מעון ראש הממשלה הרשמי בלונדון, ברחוב דאונינג 10. יותר מ־3,000 בני אדם, רבים מהם חפים מפשע, נהרגו בשנות הדמים. אלה באו אל קיצן באפריל 1998, עם חתימת "הסכם יום שישי הטוב".
מישל אוניל, בכירה במפלגת שין פיין שעשוייה להיות "השרה הראשונה" (כינויו של "ראש הממשלה" המקומית בחבל), הכריזה בסוף השבוע שהתוצאות "הן רגע מכונן עבור הפוליטיקה והעם שלנו, זהו רגע של שינוי. כעת צריך לדון בעתידנו". מטרת־העל: איחוד צפון אירלנד עם אירלנד.
לדברי מקלמנטס, "הניצחון אכן מקדם אותנו לקראת אפשרות של איחוד ונותן תקווה למי שתומך בכך, וגם יכול להתניע מחדש את הקמפיין הקורא לאחד את שני חלקי אירלנד. כשיהיו בחירות באירלנד עצמה, ואם שין פיין תשיג גם שם הישג גדול, זה יכול להאיץ את הדברים".
פול קנינגהאם, הפרשן הפוליטי של ערוץ RTE האירי, מסביר שסקרי דעת הקהל אכן חוזים התחזקות של המפלגה בבחירות הבאות. לדבריו, הניצחון בצפון אירלנד "נותן לה מומנטום. אנשי שין פיין ערכו צעדות נרחבות בעד איחוד ביום פטריק הקדוש, וטענו שצריך למנות שר מיוחד לנושא – ושממשלת אירלנד צריכה להתכונן לכך".
שין פיין מעוניינים לערוך בעוד חמש שנים משאל עם בצפון אירלנד על הצטרפות לאירלנד, אבל יש די והותר מכשולים בדרך. ראשונה היא לונדון. הבריטים לא אוהבים את הרעיון, ולפי הסכם יום שישי הטוב, ממשלת בריטניה היא הגוף שיכול לאשר את קיומו של משאל כזה – מה שלא יקרה ללא לחץ ציבורי ניכר מצד תושבי צפון אירלנד. התושבים הם הבעיה השנייה של שין פיין: לפי הסקרים, רק שליש מאזרחי צפון אירלנד מעוניינים בעזיבת בריטניה לטובת אירלנד.
שני דברים עשויים לשנות את התמונה: השינויים הדמוגרפיים והברקזיט. "הברקזיט לא מייצג את רצונם של רוב תושבי צפון אירלנד. הם מתוסכלים מכך שבריטניה עזבה את האיחוד האירופי", אומרת מקלמנטס. "הרצון לשמר את רמת החיים שהייתה כאן לפני הברקזיט דחף לא מעט אנשים לזרועות שין פיין. יש לומר את האמת, כרגע הסיפור כאן אינו הרצון להצטרף לאירלנד אלא אכזבה מבריטניה".
ואולי צפון אירלנד נמצאת בדרך למהומה פוליטית ולבחירות נוספות. הכלל שנקבע בהסכם יום שישי הטוב, ששם קץ ל"צרות" הממושכות וסיכם את חלוקת השלטון, קבע שהמפלגה הגדולה מקבלת את תפקיד השר הראשון (מושל צפון אירלנד) ומפלגה אחרת מקבלת את תפקיד הסגן – אבל הכול צריך להיות בהסכמת הצדדים. כרגע, במפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית מכריזים שיסרבו לאפשר לאיש שין פיין לעמוד בראש צפון אירלנד, והעסק נראה תקוע. גם בלונדון מעדיפים לא לעבוד מול נציג שין פיין, והכלל הקובע הוא שאם אין הסכמה בתוך חצי שנה – אפשרות סבירה בהחלט – תושבי החבל יצעדו לקלפיות, שוב.
ובינתיים בסקוטלנד
בלונדון צפו השבוע בזעזוע לא רק בצפון אירלנד העשויה לעזוב את הממלכה המאוחדת, אלא גם בסקוטלנד שעשויה לנסות לעשות זאת גם היא, שוב. בבחירות המקומיות שנערכו שם בשבוע שעבר השיגה המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP) הישגים מצוינים, וחיזקה בכך את דרישתה לקיים משאל עם שני על היפרדות מבריטניה, אחרי כישלונה במשאל ב־2014. "משאל עם שני הוא לא שאלה של אם, אלא של מתי", מצהירה בכל מקום ניקולה סטרג'ן, השרה הראשונה של סקוטלנד. היא כבר סימנה את תאריך היעד: עד סוף 2023. בפעם שעברה, במשאל העם ב־2014 תחת כהונתו של ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, הסקוטים דחו את ההצעה ברוב של 55 אחוזים לעומת 45 אחוזים בלבד שביקשו עצמאות.
סטרג'ן טוענת שהעובדה ששמונה שנים אחר כך המפלגה הלאומית הסקוטית היא המפלגה השלטת בסקוטלנד מוכיחה שיש עדיין חלקים ניכרים בעם שרוצים עצמאות. "תוצאות משאל העם על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי הראו שאומנם הרוב בבריטניה הצביע בעד, אך סקוטלנד הצביעה נגד", אמרה. "כעת, כשבריטניה אינה חלק מהאיחוד האירופי, מגיעה לנו הזדמנות להחליט אם אנחנו רוצים להיות חלק מאירופה או לא".
בסוף החודש ייערך כנס של תומכי עצמאות סקוטלנד, במטרה לקרוא לקיומו של משאל עם שני. הבעיה הגדולה של תומכי העצמאות היא שראש הממשלה השמרני בוריס ג'ונסון, שאישורו הכרחי כדי לקיים את משאל העם, מתנגד.
אבל כמו בצפון אירלנד, לא רק לונדון מאתגרת את תומכי העצמאות הסקוטים. הסקרים האחרונים בסקוטלנד מצביעים על יתרון קל למתנגדים לעצמאות מבריטניה. מי שיכריעו את משאל העם, אם יתקיים, יהיו המתלבטים – כ־10 אחוזים מהנסקרים. בכירה במפלגה הלאומית הסקוטית אמרה השבוע ל־BBC ש"אנחנו נמצאים בהחלט בתנועה לכיוון של משאל העם. זה בלתי אפשרי, מבחינה דמוקרטית, שהמפלגה השמרנית תקבע שאין לקיים משאל עם כזה. זה לא תלוי בהם, זה תלוי בתושבי סקוטלנד. גם לנו יש מנדט".
כל הזעזועים הללו בממלכה מתחוללים בשעה שהמלכה אליזבת' בת ה־96 מפגינה סימנים של הידרדרות בריאותית. השבוע, בפעם הראשונה, היא לא הופיעה בפתיחת כנס הקיץ של הפרלמנט הבריטי, ולא נאמה את נאום המלכה המציג את יעדי הממשלה. מי שישב על כסאה, ליד הכתר, היה הנסיך צ'רלס. כולם מעריכים שברגע שהוא יעלה לשלטון, הזעזועים רק יגברו בבריטניה עצמה ובמדינות ובחבלים הקשורים לבית המלוכה הבריטי. השאלה היחידה, שאיש לא יודע לענות עליה כרגע, היא עד כמה הזעזועים האלה יהיו משמעותיים.
עמיחי שטיין הוא כתב התחום המדיני בכאן חדשות
