יציאת מצרים: למה ישראלים מנסים להבריח מעילים לסיני?

האם הצעירים החרדים גילו את סיני? תופעה סוציולוגית מעניינת במיוחד נחשפת כאן לראשונה, בעקבות מעצרם בשבוע שעבר של שלושה נערים בגיל 18+ בשדה התעופה בשארם א־שייח. השלושה – מביתר־עילית, בית־שמש ומודיעין־עילית – נעצרו על ידי כוחות הביטחון המצריים בחשד שניסו להבריח עשרות מעילים צבאיים כדי למכור אותם לבדואים בסיני תמורת עשרות אלפי שקלים. אומנם מעילים אינם בדיוק ציוד לוחמה, אך המצרים שסובלים ממתקפות חוזרות ונשנות של דאעש וארגונים אסלאמיסטיים אחרים הפועלים בסיני, רגישים מאוד לכל ניואנס העלול להתפרש כעזרה למחבלים. במיוחד אם המעילים משדרים חזות צבאית העלולה להטעות.

באותו יום שבו נעצרו שלושת הנערים ספגו המצרים בסיני מכה קשה במיוחד, כאשר עשרה חיילים וקצין נהרגו במתקפת טרור של כוחות דאעש על מתקן לשאיבת מים, סמוך לתעלת סואץ. שבוע קודם לכן נפגע צינור גז בצפון סיני, גם הוא על ידי גורמים אסלאמיסטיים. והמצרים, אומר גורם המקורב לפרשה, היו סקרנים ורצו לבדוק אם יש קשר כלשהו בין הברחת המעילים הצבאיים למתקפת דאעש. כך מצאו עצמם שלושת הנערים בחקירה של כוחות הביטחון המצריים. למזלם הם נעצרו בפומבי בשדה התעופה, שבאותה עת שהו בו ישראלים רבים שהגיעו באותה טיסה. אלה דיווחו על האירוע ברשתות החברתיות, וכך גם התגלגלה הידיעה במהירות למשפחותיהם ולמשרד החוץ.

מה שעבר עליהם מאותו רגע היה חוויה בלתי שגרתית לחלוטין. ודאי לא כשמדובר בצעירים מרקע חרדי, בעלי דרכון אמריקני שחיים בישראל. הפרט הזה שיחק כנראה תפקיד משמעותי גם בשחרורם המהיר של השלושה.

כך תיאר אחד מהם, עם שובו, את מה שעבר עליהם: "לקחו לנו את כל החפצים ואמרו לנו שתוך חמש דקות משחררים אותנו. כך זה נמשך עד 12 בלילה, אז הודיעו לנו שאנחנו עצורים. לא נתנו לנו ליצור קשר עם אף אחד, גם לא עם המשפחות שלנו. לאחר 12 שעות בתא מסריח, ללא מיטות או מזרנים, רק שמיכה על רצפת התא, הועברנו לחקירה בעיר סואץ. שם הכניסו אותנו שוב לחדר עם שמיכות מעופשות וסירחון עז שיוצא מבור ספיגה המשמש כשירותים. הר של צואה. לא יכולנו לישון. גם כשממש התעייפנו, חזרו והעירו אותנו כל שעה כדי להיות מוכנים לחקירה. כך עבר עלינו הזמן מיום חמישי בלילה עד יום ראשון לפנות בוקר. בלי אוכל כשר ובלי קשר עם המשפחה או כל גורם ישראלי".

אחד העצורים: "לא נתנו לנו ליצור קשר עם אף אחד. שמו אותנו בתא מסריח, ללא מיטות או מזרנים, רק שמיכה על הרצפה"

וכאן נכנס טוויסט לעלילה. על פי אחד הצעירים, הם זכו לביקור מיוחד. "פעמיים הגיעו אלינו שני אנשי מוסד ישראלים לבקר אותנו. אבל אפילו הם לא טרחו להביא לנו אוכל כשר או משהו להכניס לפה". האם באמת ביקרו אותם שני אנשי מוסד? נראה יותר שזהו תרגיל חקירה של האחראי בשטח. או כדברי הנער, "המפקד אמר לנו שזה חבר'ה מהמוסד". על כל פנים, דובר משרד החוץ ליאור חייט הגדיר את התיאור הזה כ"שטויות".

תמימים אבל לא מנותקים

אז התנאים לא היו בדיוק חמישה כוכבים, אבל, וזה ראוי לציון, על פי תיאורו של הנער "המצרים התנהגו אלינו יפה. הם רק חיכו כל הזמן שמישהו ממשרד החוץ הישראלי ייצור קשר. תכלס עד יום ראשון היינו תקועים בחור המסריח הזה, כשמדי פעם מביאים לנו מים מלוכלכים עם ריח של נפט ופיתות יבשות".

הסיוט הסתיים בתחילת השבוע. "ביום ראשון לקחו אותנו לבית משפט בקהיר ושחררו אותנו. ראש המודיעין של מצרים התנצל בפנינו ושלח אותנו עם ליווי למלון בקהיר. אבל לא דאגו שיוחזרו לנו החפצים שלנו כמו הכיפה, הציצית, הטלפון, הכסף והדרכונים. אכלנו מה שהיה אפשר מהמיני־בר של המלון". גם כאן, התיאור על ביקורו והתנצלותו של ראש המודיעין המצרי נשמע מופרך, שלא לומר מנותק מן המציאות.

עם שחרורם בבית המשפט בקהיר נלקחה השלישייה למלון על ידי אנשי השגרירות, לא על ידי המצרים, ושם המתינו לטיסה שתחזיר אותם לישראל. אך רק אחד מן השלושה בחר לחזור. השניים האחרים נשארו במצרים, בטענה שהם ממתינים להשבת הכיפה והציצית שקיבלו בירושה מהסבא. במשרד החוץ היה לא מעט כעס על הבחירה הזו, ועל עצם המסע לסיני שהיה עלול להסתיים אחרת לגמרי.

לדברי עו"ד מרדכי ציבין, שסייע בשחרורם של השלושה, המצרים הבינו מהר מאוד שלא רק שלצעירים החרדים אין שום קשר למתקפת הטרור – מדובר בצעירים תמימים, אזרחי ארה"ב, שרחוקים מאוד מהבנת הסבך המזרח־תיכוני. תמימים, אבל כנראה לא מנותקים מרוח הזמן ומהנהירה הישראלית חזרה לחופי סיני. מתברר שזה גם לא היה ביקורם הראשון בנופי המדבר הקסומים. בישראל רגילים לפעמים לחשוב על חרדים במונחים שמרניים יותר. שמענו על הטיולים שעורכים נערים חרדים בתקופת "בין הזמנים", אבל מסעות לסיני זה כבר משהו אחר.

מה הביא אותם לסיני מלכתחילה, ואיך התגלגלו לביזנס של מכירת מעילים צבאיים? מעבר לחופש האולטימטיבי שהמסע לסיני מייצג, היה פה כנראה גם עניין של כסף. "בחודשים האחרונים", אומר מקור המכיר מקרוב את שכבת הגיל החרדית הזו, "יש ניסיון להתלבש על צעירים חרדים, כאלה שלא מכירים את העולם, ולהשתמש בהם כמו שמשתמשים בצעירים משכבות חלשות להברחות גת. סוג של השתמש וזרוק. אלו צעירים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, לעיתים כאלו שנפלטו מהמסגרות ועובדים בעבודות מזדמנות כמו אפיית מצות לפסח או שליחויות, וכעת יש להם הזדמנות לעשות כסף בסיני. זה מושך מאוד, כי המסע לסיני הוא סוג של הרפתקה שמסמלת חופש, עצמאות ושבירת מוסכמות. כל מה שצעיר בגיל הזה שואף אליו".

לדברי המקור, החבורה הזו כבר טיילה באזור לפני כן, כמה וכמה פעמים. "הם נתקלו שם בבדואי בן שבט תראבין. שמו מחמוד ג'מאל, והוא דובר עברית רהוטה. ג'מאל עשה להם היכרות עם השוק הייחודי שהתפתח בסיני, שיש בו ביקוש למוצרים ישראליים ובהם מעילי דובון צבאיים, סנדלי שורש ובמבה".

ואכן, מה יותר ישראלי מהשילוש דובונים, סנדלי שורש ובמבה. שוחחתי השבוע עם מחמוד ג'מאל בטלפון. תחילה הוא ניתק את השיחה כשראה מספר טלפון מישראל. הימים האחרונים עשו אותו כנראה זהיר במיוחד. בהמשך התרצה. הוא אכן דובר עברית שוטפת, ודמות מוכרת היטב ואפילו אהודה על מבקרים ישראלים הנוהרים ל"קמפ ג'מאל", שם אפשר "תמורת 50 שקלים בלבד להיזרק ללינת לילה כולל שתי ארוחות מפנקות".

ג'מאל מספר כי הכיר את החבר'ה החרדים ממסעות קודמים לסיני. "הכרתי את הבחורים הדתיים עוד קודם. אחד מהם היה מביא לאנשים בדהב כפכפים וחולצות. שאל מה עוד הוא יכול למכור בסיני. אמרו לו מעילים. הבדואים אוהבים את המעילים האלה. אנשי הגמלים אוהבים אותם, אנשי הסוסים אוהבים אותם, גם הנהגים והאנשים גבוה בהרים, כי קר שם. גם לי יש אחד כזה. אז עכשיו בא פעם שנייה והביא מעילים, אבל תפסו אותו בשארם. למה תפסו? כי יעני תביא מעיל אחד, תביא חמש, תביא בראש טוב, לא מאה. עכשיו בכלל לא העונה למעילים. ייקח חמש שנים למכור מאה מעילים. לא אוהב שטויות כאלה, לא רוצה בלאגן. אז תפסו אותו המשטרה בהברחה. דאעש? לא, מה פתאום דאעש, הם בכלל בצד השני של סיני".

כמה כסף, תשאלו ובצדק, כבר אפשר להרוויח על דובונים? במציאות הסהרורית של סיני, כנראה לא מעט. אם בישראל דובון עולה 180 שקל, בסיני אפשר למכור אותו גם ב־700 שקל ואף יותר. ואם השלושה הביאו עימם כמה עשרות, הרווח יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים. אז נכון שלא מתעשרים מזה, אבל עבור צעיר חרדי שחי מעבודות מזדמנות מדובר בלא מעט כסף.

לדברי עו"ד ציבין, בחודשים האחרונים התפתחה תופעה של נהירת צעירים חרדים לסיני, המתפתים לעשות כסף קל ולבלות באותה הזדמנות בחושות לחופי סיני. זה בילוי שבשום אופן לא היו מוצאים בישראל, לא מבחינת העלות ולא מבחינת החופש שהוא מעניק להם משגרת החיים החרדית. יש בגילים האלה לא מעט צעירים שנפלטו מהמסגרות. אבל הם עדיין תמימים, ולא פלא שהם נופלים בעולם שהם לא ממש מכירים.

תחרות למלונות באילת

שאלתי את אופיר וינטר, חוקר עמית במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל־אביב, מה הסיכוי שדובונים צבאיים המיוצרים בישראל הם סחורה מבוקשת בקרב דאעש או קבוצות אסלאמיסטיות בסיני. וינטר מעריך שזו סחורה כמו כל סחורה אחרת, אם כי "סביר להניח שחלק מהצרכנים הם אנשים שיושבים הרחק וגבוה בהרי סיני, וחלק מאנשי דאעש יושבים במקום כזה, בג'אבל הלל, אזור הררי עם הרבה מערות שקשה מאוד לצבא המצרי להגיע אליו ולהתמודד עימם".

העניין הוא, מוסיף וינטר, ש"הערוצים הכלכליים הרשמיים באזור מאוד מצומצמים, ואין כמעט מקום ליוזמות פרטיות. ייתכן מאוד שזה בפני עצמו יוצר קושי שגורם להברחת סחורות לסיני בהיחבא, ואז גם דובונים עשויים להיחשב למשהו חשוד". וינטר חווה בעצמו טעימה מהשינוי העובר על העולם החרדי, כאשר נשאל על האפשרות לייצא תבלינים למצרים.

אבל וינטר מציע לשים לב לדבר נוסף: ההתנהלות המצרית. לא עוד סיוט כמו בימי עזאם עזאם בכלא המצרי. "המצרים היו הגונים ולא נגררו לצעדים פופוליסטיים כמו להפוך את פרשת ההברחה למצג שווא של קשר בין ישראל לטרור בסיני. יש לכך סיבות טובות. ראשית, הקשרים הטובים שיש כיום בין המדינות, קשרים שנבנו בערוצים ביטחוניים ודיפלומטיים כבר מ־2013. זה מה שאפשר בחינה עניינית של החשדות. מעבר לכך, ישראל, על פי פרסומים זרים, מסייעת למצרים במאבק באיומים בסיני, כך שיש אינטרס בהמשך הקשר ההדוק עימה נוכח הטרור שהרים ראש מחדש ומאיים על האזור הכלכלי האסטרטגי של תעלת סואץ. רק לפני שבוע נפגעו צינורות הגז, ומצרים חוששת מפגיעה בתשתיות ובמאמצי הפיתוח בצפון סיני".

וכמובן, ישנו האינטרס המצרי שלא לטרפד את המאמץ למשוך תיירים ישראלים לסיני, שאמורים למלא את מקומם של התיירים הרוסים והאוקראינים. רק בחודש שעבר נפתח קו הטיסות לשארם א־שייח', והמלונות המקומיים משוועים לתייר הישראלי. ועניין אחרון אך לא פחות משמעותי: לאזרחות האמריקנית של העצורים היה כנראה פוטנציאל לחץ גדול על מצרים, ואולי הייתה גם מעורבות אמריקנית בשחרורם המהיר.

על הרקע הזה צריך להבין שהקאמבק של סיני בקרב ישראלים הוא כעת עובדה מוגמרת. החשש שמנע במשך שנים מישראלים רבים לרדת לסיני התפוגג. לא עוד צעירים חילונים בדרך אל החופש. גם משפחות שנוהרות אל אתרי הכול כלול, כאלה שהמלונות באילת נראים לידם לא רק יקרים אלא גם עייפים ומרוטים. והם מתחרים היטב גם באתרי הכול כלול הטורקיים. אבל החידוש, כאמור, הוא צעירים חרדים שיורדים לסיני. זה כבר לא ויכוח על טלפון כשר או לא, זו חשיפה לעולם אחר לגמרי של חופש, ששובר כל מוסכמה אפשרית בחברה החרדית. בשבוע הבא למשל ייפתח בנואיבה פסטיבל גדול שמשלב פעילות נוסח מידברן עם אורחים מירדן ומדינות אחרות. עולם של חופש, שגלומים בו גם איומים רחוקים אך קרובים כמו דאעש בסיני. לאן כל זה יוביל? לא ברור.

האם תהיה זו יציאת מצרים של הדור החרדי הצעיר? לרבנים ולמודיעין המצרי הפתרונים.