"תם כך שיר ירושלים, תם כי לא נשלם"

מנחם בן־יש"ר עלה להר הבית בפעם האחרונה לפני כשנתיים, בצעדים איטיים, בעזרת הליכון שמסוגל להפוך גם לכיסא בעת הצורך, ובליווי חלק מחתניו ומנכדיו. חתנו, ד"ר חגי בן־ארצי, הזהיר אותו ש"הפעם לא ישתחווה ולא יעשה בעיות". "אני תמיד חושד בו שלא יצליח להתאפק וישתחווה", הסביר בן־ארצי בקריצה מדוע היה צריך להזהיר קשיש בן כמעט 96 שלא ישתטח ארצה במקום הקדוש.

בן־יש"ר היה מרצה בכיר לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן, שותף בהוצאתו לאור של מיזם "מקראות גדולות – הכתר", ובן משק משואות־יצחק במשך יותר משבעים שנה, עד יומו האחרון. הוא עלה להר הבית לראשונה ימים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים, ומאז התגייס למאבק למענו.

בעזרת מפה אנגלית גדולה של הר הבית, ולפי המשנה במסכת מידות וכתבי יוסף בן מתתיהו, שרטט היכן בדיוק בהר ניצב המקדש. "כתבתי על כך מאמר שהופיע לראשונה בביטאון של מדענים שומרי תורה עוד בשנת תשכ"ח (1968)", סיפר למקור ראשון בריאיון לפני פחות משנתיים.

במאמר ההוא הקדים בן־יש"ר את בכירי הארכיאולוגים בנימין מזר ז"ל ועוזרו לין ריטמאייר, וגם את העיסוק הרבני בנושא. הוא הגיע לאותן מסקנות שהגיעו אליהן בהמשך ריטמאייר ומזר באשר למיקומו של הר הבית המתואר במשנה, זה שקדם להורדוס. היה זה ריבוע בן 500 על 500 אמה, בתוככי המתחם הקרוי כיום כולו בשם הר הבית.

"הגעתי למסקנות שאחר כך ראיתי שהגיעו אליהן כמה ארכיאולוגים, ובהם קתלין קניון, שזיהתה בדרום הר הבית ובצפונו תוספת של הורדוס לשטח הר הבית המקורי, וכן רצועה נוספת במערב. הרב גורן, לעומת זאת, הגיע למסקנות אחרות, בין השאר כי המפות שהופיעו בספרו וששורטטו בידי חיל ההנדסה לא היו מדויקות".

מתוך מסקנותיו נוסדה קבוצת עולים קטנה, שהתרחבה והפכה לתנועה. "עוד בשנה הראשונה אחרי שחרור ההר יצרנו קשר עם יוצאי אצ"ל ולח"י מירושלים כמו שמעון ברמץ ז"ל, ויחד ייסדנו תנועה פעילה למען הר הבית, שכונתה 'ברית אריאל'.

"בחול המועד סוכות תשכ"ח, הראשון אחרי הכיבוש, נכנסנו כעשרים איש למתחם ההר עם לולבים ואתרוגים. איש לא עיכב אותנו. עמדנו בין שער הלל (המוגרבים) לאל־אקצה, בחלק הדרומי, ושם ערכנו הקפות עם לולבים עד שבאה המשטרה והורידה אותנו מההר. רשמו את שמותינו אבל לא נעצרנו. התייחסו אלינו יפה.

"נשארנו באותה מסגרת במשך כמה שנים, עד שהוקמה תנועה גדולה יותר, 'אל הר השם' בראשות פרופ' יואל אליצור והרב יואל בן־נון. שם יזמו עליות להר, הפיצו חומרים וקיימו ימי עיון. גם הרב יעקב מדן, כיום ראש ישיבת הר עציון, היה פעיל בתנועה".

בן־יש"ר נעצר בפעם הראשונה והיחידה דווקא בעשור התשיעי לחייו, בחול המועד סוכות תשע"ג (2012), בחשד שהשתחווה בהר. כאחרון הפושעים נלקחו ממנו טביעות אצבע, הוא צולם ואולץ לחתום על מסמך התחייבות שלפיו הוא יתנהג בהר מעתה והלאה "כמו ילד טוב", כהגדרתו.

במשך שעות הושאר הקשיש במעצר במשטרת הקישלה. בהיעדר סוכה העצורים לא היו יכולים לאכול בתחנת המשטרה במשך כל שעות מעצרם, אבל בן־יש"ר לא התרגש מכך: "זה לא היה נורא. אותי זה לא הטריד. זה הטריד בעיקר את אשתי כששמעה על כך". לטענתו לא השתחווה, ולמעשה נעצר בלא שעשה דבר: "היו פעמים אחרות שהשתחוויתי בהר, אבל באותה פעם דווקא לא".

בריאיון ההוא הביע בן־יש"ר תקווה שאפליית היהודים לרעה בהר הבית תשתנה ביום מן הימים, "וצריך שיהיו אז ארגון ומנהיגות חזקים מספיק לנצל את הרגע הזה ולשנות את הכללים, לאפשר ליהודים כניסה חופשית ואולי גם לקבוע בהר מקום תפילה כפי שהרב גורן רצה".

להערכת חתנו, חגי בן־ארצי, בן־יש"ר כתב עשרות אלפי פיוטים, ובין שליש לרבע מהם עוסקים בהר הבית. הנה כמה טעימות:

אזכרה א־לוהים יום של רון ההמון / דימינו שחלפה שעת זה הפזמון / אויה איך אמת עוד הקדמון / שעדיין בן מלך מחוץ לארמון.
אזכרה א־לוהים יום רון ורעדי / קול שקרא: הר הבית בידי / ועדיין סגור ומסוגר בעדי / ועינינו לי־ה ולצור משגבי.
אזכרה ואהמיה בראותי איך עולים / ערלים לקודשיהם, גם ישמעאלים / ובחצרות א־לוהינו הלכו שועלים / עד אנה, א־לוהינו, עיניך תעלים.
תחת הכותרת "התנצלות לירושלים" כתב בן־יש"ר כך:
שרנו לך ירושלים / שני אלפי שנה / מרחוק ערגו עיניים / זוהר השכינה.
מתי נבוא ניפול אפיים / מול הר המקדש / אז ירדו מהשמיים / דביר, היכל חדש.
ועברו שנות האלפיים / לירושלם עלינו / לא ירד דביר משמיים / אנו לא בנינו.
לא בנינו בידיים / ודביר עליון נעלם / תם כך שיר ירושלים / תם כי לא נשלם.