שעון קיר כסוף ועליו המילה "שלום" בעברית, אנגלית וערבית לצד סמל השלום, מעוטר בסהר מוסלמי, נשלח לאחרונה כמתנה השנתית ממשרד הביטחון למשפחות השכולות לקראת יום הזיכרון.
אצל רבות מהמשפחות עוררה המתנה כאב רב ואף רגשות קשים. נעמה מילר, אלמנתו של רב־סרן אברהם גביש, אומרת כי מבחינתה, "השנה נחצו כל הגבולות בנוגע לשי. כשפתחתי אותו חיפשתי איפה זה פוגש את הממד הלאומי של היום. יום הזיכרון הוא הרי לא יום של שכול פרטי, בשביל זה יש את יום האזכרה. זה יום של ההקשר הרחב שבו האנשים האלה נפלו. זה שכול לאומי שיש לו הקשר. התבוננתי על הדבר הזה, עם כל מיני סמלים אבל נטול מגן־דוד, וזה לא מתחבר בעיניי בשום אופן למהות יום הזיכרון.
"גם במכתב הנלווה של שר הביטחון בני גנץ לא מצאתי פשר. הוא כותב בו יותר מפעם אחת שאין לנו נחמה. ויש נחמה. קיומה של מדינת ישראל, בניין הארץ, המשפחה, הם נחמה. במקום לעודד ולעזור לנו להרים את הראש בימים הכואבים האלו, אתה מרגיש שמורידים אותך עמוק אל הכאב.
"היו שנים שבהן המתנות האלו היו סתמיות. השנה זה כבר היה מעבר לסתמי, זה היה ממש פוגע", היא אומרת. "הלוואי שהיו נותנים למשפחות אפשרות לבחור אם לקבל את השי, או לתרום את הכסף שמושקע בו לעילוי נשמת החייל שלהן – ולתת אותו לילדים נזקקים או לטובת חיילים בודדים". חשוב לה להוסיף כי היא מלאת הכרת הטוב "על הטיפול של משרד הביטחון וצה"ל בנו כמשפחה שכולה. הם קשובים לכל צורך ולכל פנייה, תמיד נעימים ומסייעים. המערכת עוטפת ומגינה, ואני מלאת שבחים לה", אבל בנושא השי, כאמור, היא חשה השנה פגיעה של ממש.
יונת רום, אלמנתו של סמ"ר עמי משולמי שנפל במלחמת לבנון השנייה, אומרת כי "אני יודעת שאני לא היחידה שמרגישה שהשעון הזה לא מסמל גאווה ולא אחווה יהודית, הערכים שעליהם אהובינו מסרו את נפשם. אין בו ביטוי לציונות, לתקומת עם ישראל. לקבל שי כזה משר הביטחון בערב יום הזיכרון, זו תחושה של החטאת המטרה. מטרת האחדות וחיזוק הקיום שלנו פה".
גם שרה שחף־ברי, אלמנתו של מאיר ברי שנפל במלחמת יום הכיפורים ואמו של סגן משה ברי שנפל בלבנון, אומרת שהמתנה הכעיסה אותה מאוד. ברי כתבה כי "במעגל המקיף את השעון מוטבעים שני סמלים: הסהר – סמל אסלאמי, והכוכב – סמל נוצרי. תמוה ומכעיס שהסמל היהודי, מגן־דוד, נעדר ממעגל 'השלום'. מעשה שגגה? רשלנות? אתמהה. בחלקו התחתון של השעון יש מבנים המייצגים כל אחת משלוש הדתות, וראה זה פלא: הכנסת, המייצגת את הריבונות הישראלית וגם את זו היהודית, יחד עם היכל הספר שמתחתיה, נמוכים באופן בולט מהכנסייה הנוצרית שבמרכז וממסגד אל־אקצה המוסלמי. בעבורי כיהודייה־ישראלית גאה, התנאי לשלום הוא האמונה שהבית הזה – מדינת ישראל אשר בארץ ישראל, שעל הגנתה ושמירתה מסרו יקיריי עם שאר חללי צה"ל את נפשם – מחייב אותי לעשות שלום בין כל אזרחיה, לתקן ולשפר ולהיטיב עם כל תושביה, ולפעמים כשאין ברירה למסור עליה את הנפש. אבל לעולם לעולם לא לוותר על מרכזיותה ועל אף אחד מסמליה".
ברי כתבה כי היא מסרבת לקבל את השי, "שאינו מייצג את ערכיי. ספק אם שר הביטחון או מי מיועציו התבונן היטב בטיוטת המתנה בטרם אישר אותה. זו האחריות הישירה שלו כלפי המשפחות השכולות וכלפי ערכי המדינה שלנו".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "המועצה הציבורית להנצחת החייל, המורכבת מבני משפחת השכול, ממליצה בכל שנה על מזכרת שר הביטחון, המחולקת למשפחות השכולות לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הליך בחירת המזכרת נעשה באופן רגיש, בהתייחסות והתאמה למשפחות השכולות.
"השנה, בשנת השבעים וארבע למדינת ישראל, בחרו נציגי המשפחות השכולות את המזכרת 'שעון השלום', כסמל לשאיפתה של המדינה לשלום ואחווה עם שכנינו בשפות עברית, אנגלית וערבית. במזכרת מוטבעים נופי העיר ירושלים – המקודשת לשלוש הדתות, ויונה עם עלה זית – סממן מובהק לשלום בהיסטוריה של העם היהודי. אנו מצרים על תחושת המשפחה, וכחלק מהקשב שאנו מפנים לכלל המשפחות השכולות, נעלה את נושא מזכרת השר לחברי המועצה הציבורית להנצחת החייל לעיון ולמידה".
